כפי שציינתי בפרק הראשון של הראיון ראש המטה לביטחון לאומי לשעבר מאיר בן שבת, הוא לא ביטחוניסט רגיל (שכבודם במקומם מונח). לאחר סיום תפקידו, בן שבת הצטרף למכון למחקרי ביטחון לאומי שעל יד אוניברסיטת תל אביב כעמית מחקר בכיר (זה כן טבעי לכל ביטחוניסט לשעבר, אבל חכו לרשימה שבדרך), לצד זה בן שבת חבר ב’מכון הלאומי לשבת, חברה וכלכלה’ ועומד בראש ועדת ההיגוי לגיבוש כיוונים לקידום השבת כמנוף ללכידות חברתית, חבר בחוג ידידי מכון ‘דורות’, נמנה גם על חוג ידידי עמותת על״ה- עזר לילד המיוחד, ראש המועצה הציבורית של “בית הציונות הדתית” – מרכז ארצי להטמעת מורשת הציונות הדתית וערכיה, וחבר המועצה החינוכית-רוחנית של רשת אמי”ת.
שלא כמו הרבה אנשים אחרים במעמדו, הוא העדיף לא ללכת לעסקים, למרות הצעות נאות שהגיעו לפתחו. “אני מתמקד בנושאים שיותר מדברים אלי, אני עוסק הרבה מאוד בעולם החינוכי, בעיני אין משהו יותר חשוב מהחינוך. זה תמיד הייתה נשמת אפה של החברה היהודית”.
מבחינתו, תפקידו עכשיו זה להתמקד בדור הבא. “חינוך הוא המפתח לכל: אנשי ביטחון טובים, אנשי מדע ואקדמיה, אנשי רוח וחברה – הכל תלוי באיכות החינוך. בלי חינוך אין ערכים. לאחר שסיימתי את תפקידי במל”ל עמדו בפניי אפשרויות רבות. החלטתי להשקיע בתחומי החברה ובראשם בחינוך. בעידן הנוכחי לחינוך יש תפקיד מרכזי בהסרת הבלבול, ביצירת בהירות בתוך המציאות המורכבת, בהתוויית דרך בתוך הים הסוער”.
כשאני שואל אותו, יש שיגידו מציק לו, לגבי עיסוקיו השונים בתקופה הזו. הוא הולך לחדר הסמוך וחוזר עם קלסר מתפקע של ניילוניות עם דפים של דברי תורה. “אתה רואה, זה מה שאני עושה, זה כמות השיעורים שאני חייב להשלים, זה שיעורים לראש השנה ויום הכיפורים. גם לנפש צריך משהו”.
כשאני מדבר איתו על עצמו, הוא למעשה מציג במידה רבה את מה שהוא שואף לו: “דמותו של האדם הוא מה שהוא מביא איתו, היא ערכיו, היא אמונתו, הכל ביחד. כשאני מתנהג כפי שאני מתנהג, זה מביא לידי ביטוי את כל מה שגדלתי איתו, את עולם הערכים שלי, אני מנתח סוגיות בכלים שלמדתי בעולם התורני. אני רואה לנגד עיני כל הזמן את ההשקפה ההלכתית, זה לא משהו שאני שם בצד, זה חלק מאישיותי, אתה מקבל את מאיר בן שבת כעסקת חבילה”.
רגע של שתיקה
אחרי 56 דקות של שיחה, בהן כל שאלה ששאלתי נענתה בחדות, השתררה שתיקה. זה היה אחרי שהזכרתי לו את ניהול מגפת הקורונה ושאלתי האם במבט לאחור הוא מרוצה. אחרי רגעים ארוכים מאוד הוא שבר שתיקה. “אני לא יכול להיות מרוצה כשהתוצאה היא שיש לנו יותר מ-11 אלף שנספו במגפה”, הוא עונה, כשניכר עליו שהוא ממש נושא את זה ככאב אישי.
“אני חושב שמדינת ישראל עשתה הרבה דברים טובים, המאמץ שנעשה כדי להביא חיסונים לישראל היה עילאי וברוך ה’ הקדמנו את העולם ביציאה מהקורונה, אבל עדיין שילמנו מחיר יקר, אני לא בא בטענות לאיש, מגפה זה אסון, זה לא דבר טוב. אתה לא יכול לשאול אותי אם אני מרוצה כשהמגפה הזאת כילתה בנו יותר מ-11 אלף איש. משפחות עדיין מסתובבות עם האובדן ועם הטראומה, יש אנשים שאני מכיר שהלכו לעולמם ממגפת הקורונה, אנשים בריאים וטובים שחיו כאן בסביבתנו”.
“אני גאה מאוד על כך שבתחילת המגיפה הגדרנו את הצלת החיים כערך העליון שיכתיב את מדיניותנו במגיפה הזו. ההסתכלות על המגיפה דרך הסטטיסטיקה והמספרים הגדולים גורמת לשחיקה ולזילות. צריך להסתכל על הנספים במגיפה דרך השמות וסיפורי החיים שלהם. כל אחד הוא עולם מלא. לכל אחד משפחה כואבת ודואבת”.
כמנהגו, הוא מעדיף את הממלכתיות, ולא ממש מפנה אצבע מאשימה, אבל אם להיזכר בעימותים שהיו אז בקבינט על מה לסגור ומה לפתוח, ובהתנהלות שהייתה בממשלה שהתחלפה, הדברים שבן שבת אומר די ברורים: “אסור לנו לאפשר לקורונה לקטול גם את ערך קדושת החיים. עלינו להוציא את ערך השמירה על החיים מכל ויכוח, ולהדגיש את מחוייבותנו העמוקה אליו. יש לחזור אל מושכלות-היסוד שעליהן התחנכנו וחונכנו ולהסיר כל ספק ביחס לכך שהחיים הם הנכס הקדוש ביותר ושאין דבר העומד בפני פיקוח-נפש, לפחות במסגרת הסדירה של חיי החברה. זה הזמן לחזק את השריר העֶרְכִּי הזה”, בן שבת מקשר את זה לנושא החינוך, שכל כך יקר לליבו.
“אחרי שאמרנו את כל הדברים האלו, בנסיבות המאוד לא פשוטות ומורכבות עשינו כמיטב יכולתנו, בתקופה שבה אני הייתי בתפקיד, כשהיעד הראשון היה הצלת חיים. אין שום דבר שיותר חשוב מחיי אדם. נתניהו הגדיר – הצלת חיים קודמת לכל שיקול אחר. אני לא בטוח שהשיקול הזה היה לנגד עיניי כולם כל הזמן. אני מאוד נזהר שלא למתוח ביקורת, לא הייתי בכל הגלים. כשאדם נפטר מן העולם זהו מעוות שלא יוכל לתקון”.
הוא גם מפנה אותי למאמר שפרסם, והוא לא מפרסם הרבה מאמרים, בו הוא זעק את הזעקה הזו בזמן אמת, במהלך גלי הקורונה. “כתבתי אותו מדם ליבי”, הוא מעיד. “כל חיי עבדתי כדי להציל נפש, ואני יודע כמה אנחנו משקיעים כדי למנוע פגיעה באדם אחד. המדינה שלנו מוכנה להפוך עולמות כדי להציל אזרח ישראלי שנקלע למצוקה או למנוע פיגוע שחס וחלילה היה הורג אדם אחד. אנחנו לא מוכנים בשום אופן לאפשר דבר כזה וזה בדיוק הערך שאנחנו מחנכים את המערכות שלנו”.
“אי אפשר להשתמש במילה לאזן. נתנו משקל גובר לפיקוח נפש. אין כאן עניין של איזונים כי אתה לא מאזן משהו מול ערך החיים. הכלכלה או הפרנסה לא שקולה כמו החיים, קודם חיים ואז איכות חיים. אתה לא מחלל את השבת על כלכלה, אתה כן מחלל על פיקוח נפש. אסור לשים את זה באותו דרגה. אני עדיין לא גיבשתי לעצמי את כל התובנות מהאירוע ההיסטורי הזה, אבל אנחנו חייבים לחזק את המסר של קדושת החיים”.
איום קיומי
לאחרונה פשט מנהג בראיונות עם בכירי מערכת הביטחון לשעבר לשאול אותם מה האיום הקיומי הכי חמור על מדינת ישראל, מתוך ציפייה לקבל תשובה שהפילוג הפנימי. את הסיבה לזה תוכלו כנראה לקבל בקרב הפרשנים הפוליטיים. כשאני שואל את בן שבת, אני לא מופתע לקבל תשובה אחרת, נחרצת וקצרה: “נשק גרעיני”.
אני מלהק אותו לרגע כפרשן לענייני ביטחוניסטים ותוהה למה כולם אומרים אחרת ממנו, הוא שולף מצגת ואנחנו זוכים לסקירה אקדמית קצרה שהכין במסגרת תפקידו כעמית מחקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, ששווה להקשיב לה. “בהגדרה “איום קיומי” אנו מתכוונים לאיום שמעמיד בסכנה ממשית את קיומה הפיסי של המדינה, את ריבונותינו עליה, את זהותה של המדינה כיהודית דמוקרטית או את יכולתה הבסיסית של המדינה להתמודד עם סכנות מבית ומחוץ”.
“כיום יש שלושה איומים שעונים להגדרה זו”, מנתח בן שבת, “נשק גרעיני בידי איראן. דה לגיטימציה בינלאומית של לישראל כמדינתו של העם היהודי, לשם דוגמה – החלטה שתגדיר אותנו כמדינת אפרטהייד ושהתיישבותינו בה אינה חוקית. והשלישי: התרחבות והעמקה של הקרע הפנימי עד הפיכתו לסכסוך רחב ואלים”.
“מה הוא האיום הגדול ביותר? אני חושב שהאיום הגדול ביותר והמשמעותי ביותר הוא הנשק הגרעיני בידיה של איראן. זה נשק שניתן בידי מי שרוצה להשמיד אותנו, איום ההשמדה הוא הגדול ביותר”.
ב’ראיון הרמטכ”לים’ כולם הסכימו שהסכנה הקיומית הגדולה ביותר היא הקיטוב החברתי. האם אתה חולק עליהם?
“כדי להתמודד בהצלחה עם הסכנה מבחוץ חיוני שנהיה מאוחדים בבית. מצד שני – אם נאפשר לאיום החיצוני להתממש – לא יעזור שנהיה מאוחדים בבית….. לכן, אין צורך לקבוע מה חמור ממה, צריך לעסוק בו זמנית בכל האתגרים הללו”, הוא עונה בתשובה שמצד אחד מסבירה את עמדתו, ומנגד מאפשרת לו לא להיכנס לעימות עם עמיתיו לשעבר למערכת הביטחון.
אחרי שהסכמנו שנשק גרעיני בידי איראן הוא אכן איום קיומי על ישראל, אני שואל: אז למה לא תקפנו. “לחלוטין לא רוצה להיכנס לסוגיות המבצעיות”, הוא עונה בנחרצות, ומסביר: “גישתי בעניין הזה, כל מה שקשור לנושאים המבצעיים צריך להשאיר לחדרי חדרים. אני נגד התבטאויות בנושא הזה מצד גורמים שונים. לא דנים בשאלות של מה ישראל יכולה לעשות, מה יש לישראל, מה אין לישראל. כל זה צריך להשאיר לחדרים הסגורים. אין שום סיבה שבעולם שישראל תנדב מידע מרצונה הטוב והחופשי לחורשי רעתה, האויבים שלנו רואים תקשורת ועוקבים אחרי מה שנאמר, אני לא מבין מדוע אנחנו צריכים לספק להם מידע שיכול לשמש אותם. אני גזרתי על עצמי שתיקה בנושאים הללו ואני ממליץ לחברי לעשות כך, מה שמבצעי, להשאיר למקומות המתאימים”.
מאבק מדיני
אז על תקיפה בן שבת לא ידבר, אבל על המאבק המדיני בהסכם הגרעין, בו גם לקח חלק פעיל, הוא מסכים להרחיב. לפני שאנחנו מדברים על המאבק בהסכם, הוא מבקש להסביר למה הוא רע (נחשו מה? גם הפעם יש מצגת מרשימה ומאירת עיניים).
“למה איראן רוצה נשק גרעיני? איראן יודעת שהמשטר האיסלאמיסטי שלה הוא לצנינים בעיניי המערב. מבחינתה ברגע שהמערב יזהה הזדמנות להתפטר מהמשטר הזה, הוא יעשה זאת. מה ימנע את זה ממנו? נשק גרעיני. כדי להבטיח את השרידות שלה היא צריכה נשק גרעיני. אבל, איראן לא קיימת רק כדי לשרוד, יש לה גם חזון לשלוט על האזור, עם נשק גרעיני היא תעשה ככל העולה על רוחה מבלי לחשוש שיאונה לה רע. הם רואים זאת גם כלקח ממלחמת רוסיה-אוקראינה, העולם לא מתעסק עם מדינה גרעינית”.
“מה האיום כלפינו אם יהיה להם נשק גרעיני? יש תרחיש שיכולה להיות פגיעה ישירה בישראל. אבל האיום היותר סביר, זה שזה יספק לאיראן מטריה גרעינית להתקפות קונבנציונליות באמצעות שלוחיה. איראן יצרה נוסחה ש’שלוחו של אדם אינו כמותו’, היא שולחת שליחים ו’הצלחתו הצלחתנו’ אבל ‘כשלונו כשלונו’. לא גובים ממנה מחיר על מה שהשליחים שלה עושים, אבל זה עד גבול מסיום, אם יהיה לה נשק גרעיני היא תוכל לעבור את הגבול”.
“נשק גרעיני ייתן לה את ההגמוניה שהיא מבקשת להשיג ויגרום למירוץ חימוש גרעיני שעלול להוביל לקטסטרופה באזור. כל המדינות יתחילו במירוץ, סעודיה, תורכיה, מצרים, האמירויות, גם הן ירצו. צריך לזכור ולהזכיר גם לאמריקאים שבעיניי איראן ישראל היא ‘השטן הקטן’, האויב הגדול של איראן ומי שמסכן את חזונה האסלאמי הוא ארה”ב שמייצגת את התרבות המערבית, זהו ‘השטן הגדול'”.
כעת הוא עובר להציג את הבעיות בהסכם. “ההסכם סולל את דרכה של איראן לנשק הגרעיני. ההגבלות מסתיימות ב-2031 ולאיראן לא יהיה אינטרס להאריך אותו. בינתיים היא יכולה לייצר דברים שיקצרו את מרחק הפריצה, המשמעות היא שבתום תוקף ההסכם, היא תוכל תוך זמן קצר לייצר הרבה פצצות גרעין”.
ראש המל”ל לשעבר מספר לנו כי “במגעים עם ארה”ב הייתה הסכמה על היעד שאליו צריך להגיע: מניעת נשק גרעיני לצמיתות. הייתה הסכמה על תמונת המצב: היכן אנו נמצאים מול היעד הזה. המחלוקת הייתה לגבי הדרך להשגתו. האמריקאים גרסו שצריך לחדש את הסכם 2015 וממנו להגיע להסכם ארוך יותר ומהודק יותר”.
“אנחנו סברנו שאם נחזור להסכם 2015 לא יהיו מנופים ותמריצים שישפיעו על איראן לקבל הסכם נוקשה יותר ולכן זה לא יקרה ובינתיים היא תתעצם וגם תוכל לנצל את חולשות ההסכם ולהתקדם בגרעין כאשר זמן הפריצה שישאר להם הוא אפסי”.
לדבריו, “צריך ללחוץ על ארה”ב ולשכנעה בכך שהדרך היחידה להביא את איראן לוויתור או דחייה של תכנית הגרעין היא לחץ כלכלי כבד ביותר יחד עם איום צבאי אמין ונכונות להפעילו אם איראן לא תיענה לדרישות. רק כאשר הנהגת איראן תבין שסרבנותה עלולה לגרום לה לאבד את המשטר, רק אז היא תוותר או תדחה את הגרעין, בדיוק כפי שאנו לומדים מפירמידת הצרכים של מאסלו: שרידות קודמת לחזון”.
“אין באזור שלנו מדינות שביטלו את תוכנית הגרעין שלהן רק על בסיס משא ומתן. בסוריה תקפנו, בעיראק תקפנו, בלוב היה איום צבאי. מדינות שהשקיעו בכך לא מוותרות מרצונן החופשי על נשק גרעיני. צריך איום צבאי ולחץ כלכלי כבד כמו שעושים לרוסיה, לסובב את מתג הסנקציות עד הסוף”.
“רק ארצות הברית יכולה להסיג לאחור את תוכנית הגרעין האיראנית ללא מלחמה. מדינות אחרות יכולות, אבל זה אולי יהיה כרוך במלחמה. לכן צריך להיות לחץ על האמריקאים לפעול”.
הממשלה נלחמת בהסכם במלוא כוחה?
“אני לא נותן ציונים. אבל אני חושב שנכון להפעיל לחץ גדול על הממשל האמריקאי כדי לממש את הדברים הללו, לחץ משמעותי, על דעת הקהל בארצות הברית, על הקונגרס. אם אנחנו רואים בכך איום קיומי – אז הלחץ מצדינו צריך להיות בעוצמה שתשקף זאת”
התמונה הזו אינה מכניסה את בן שבת ל’מרה שחורה’: “כדאי שנתרומם מעט, מעבר לעננים שמכסים מידי פעם את שמי-ארצנו, ונתבונן בהישגיה של מדינת-ישראל. נעמוד נדהמים ונפעמים. ב”ה שזכינו לכך. ואולם, עדיין לא באנו אֶל-הַמְנּוחָה וְאֶל-הַנַחֲלָה. לפנינו אתגרים לא פשוטים”.
פתרון מסבב לסבב
גם בתפקידו כראש המל”ל בן שבת עסק הרבה בנושא העזתי, אותו הוא מכיר גם לפני ולפנים כראש מרחב דרום בשב”כ. לשאלתי האם לנצח נחיה מסבב לסבב, הוא מציג את חזונו לפתרון ארוך הטווח, אך מודה שריאלית זה לא באופק.
“ישראל צריכה לשאוף לכך שבטווח הארוך רצועת-עזה תהיה אזור מפורז ביטחונית, שנשלט ע”י גורם לגיטימי, שמכיר בישראל ולא מפעיל נגדה אלימות. ברור שתנועת-החמאס לא רק שאינה יכולה להיות פרטנר לפתרון מדיני, אלא שהיא אויב מובהק של ישראל”.
“בהתמודדות עם האתגר העזתי יש לפנינו שתי אפשרויות. שתיהן אינן אטרקטיביות: האחת – כיבוש הרצועה והחלפת השלטון, במבצע צבאי רחב ועמוק, שיסיט אותנו מענייני איראן ושמחיריו הישירים והעקיפים – יהיו גבוהים”.
“האפשרות השניה היא לייצב ו”לתחזק” את השקט – בתוך המסגרת הקיימת של הפסקת-האש ובמקביל למאמצים לשמר את ההרתעה, להמשיך את הבידוד המדיני של החמאס, למנוע ממנו לייצא טרור מהרצועה ולהתבסס ביו”ש, ולהכביד על התעצמותו”.
“זוהי הגישה שמאפיינת את המדיניות הישראלית. חולשותיה נובעות מכך שהשקט שהיא מציעה, תמיד יהיה זמני ושברירי. הוא ישרור בין סבב לסבב. האתגר יהיה להאריך ככל הניתן את משכו וכשתהיה התנגשות – לנצל אותה עד תום, כדי לחזק את ההרתעה, ולהחליש את חמאס. במציאות העכשווית, המתח העיקרי, מצוי בשאלה, איך להבטיח את השקט ובה בעת למנוע התעצמות של חמאס – שהיא זו שמשפיעה על הביטחון העצמי של הארגון ועל יכולותיו ובהתאם לכך גם על משך הזמן שבין סבב לסבב. בכך צריך למקד את המערכה השקטה שמתנהלת בשיגרה ושהציבור פחות מודע לה”.
הרשות הפלסטינית, אויב או שותף למלחמה בטרור?
“במישור העובדתי, במציאות שנוצרה, לטוב או לרע: ישראל חתומה על הסכמים רשמיים עם הרשות הפלסטינית, היא מקיימת עימה קשרים ומתקיים איתה גם תיאום ביטחוני. יחד עם זאת, לא צריך להיות איש מודיעין כדי להבין שהרשות הפלסטינית לא נאבקת בטרור ומאפשרת את פריחתן של התארגנויות טרור, כמו אלה שאנו רואים בג’נין ובצפון השומרון. הרשות הפלסטינית יכולה וצריכה לעשות הרבה יותר כדי למנוע פיגועים נגד ישראל. זאת מחויבותה, אבל אנחנו לא צריכים להיות תלויים בה”.
“הלקח המרכזי שצריך להיות לנגד עינינו בכל זירה ומול כל גורם: לא להפקיד את ביטחונינו בידי אף אחד. ישראל צריכה להגן על עצמה בעצמה מבלי להיות תלויה בחסדיה של הרש”פ או של כל גורם אחר. עלינו לעשות את מה שנדרש לשם ביטחונינו, בלי שום חשבון”.
הוא מבקש לסיים גם את הפרק הזה באופטימיות: “עדיין לא הגענו למצב שבו אנו פטורים מדאגות קיומיות, אבל ב”ה, ישראל היא מדינה חזקה, ומצבה טוב. הישגי המדינה – הם מושא להערצה ולחיקוי, מקור לגאוות כולנו. קראנו בשבת שעברה – וְשָמַחְתָ בְכָל הַּטוֹב אֲשֶר נָתַן לְָך ה’ אֱֹלקיָךּ ולְבֵיתֶך. יש לנו במה לשמוח ויש על מה להודות.
“האתגרים אמנם רבים, אך בעזרת ה’ ,יכול נוכל להם. בטקס סיום תפקידי כראש המל”ל אמרתי שאני אופטימי וזה נכון גם לעת הזו. אני אופטימי לא רק משום שהאופטימיות טבועה בי, אלא משום שמדינת ישראל מוכיחה בכל רגע את היותה פלא גדול ועצום, בכל שטח ובכל תחום. אני אופטימי משום שמערכות המדינה באשר הן, לא קופאות על השמרים ואני אופטימי משום שנֵצַח יִּשְרָאֵל ֹלא יְשַקֵר”.
יחזור?
בסוף כהונת ממשל טראמפ הוענק לו אות ההגנה האמריקאי על “שירות מעולה לציבור”. זהו האות הבכיר ביותר מטעם מחלקת ההגנה האמריקאית למי שאיננו אזרח ארה”ב.
בתעודה, שנחתמה על ידי שר ההגנה כריסטופר מילר, והוענקה על ידי היועץ לביטחון לאומי – רוברט אובריאן, נכתב: “בן שבת העלה את היחסים בין ישראל לארצות הברית לגבהים היסטוריים. מנהיגותו העקבית ומומחיותו העמוקה הוכיחו עצמן כקריטיות לחתימה ההיסטורית על הסכמי-אברהם… בן שבת התווה את האינטרסים הביטחוניים-לאומיים של ישראל והוביל לצמיחה חסרת-תקדים בשותפות בין ישראל וארה”ב החל מהמאבק באיראן וכלה בשת”פ כלכלי, טכנולוגי, רפואי ותרבותי”.
“אובריאן היה שותף בלתי רגיל שלנו, ידיד אמיתי של מדינת ישראל ופרטנר בלתי רגיל לעבדך הנאמן. זכיתי לעבוד בתקופה מדהימה עם אנשים מצוינים”, מסכם בן שבת.
לקראת סיום השיחה, אני בכל זאת מנסה להוציא ממנו התייחסות אקטואלית מעניינת ותוהה האם יש לו ציפיות לעתיד, אך תשובתו רצופה באמונה פשוטה, שחזרה על עצמה בניסוחים די דומים בכל השאלות בסגנון הזה. “לאורך כל דרכי, הקב”ה סלל עבורי מסלול שהיה טוב יותר מכל בחירה אחרת שהייתי עושה בעצמי”, הוא עונה. “לכן, גם כעת אני מלא אמונה בהשגחה העליונה. כמובן, ככל שאוכל להמשיך ולתרום מניסיוני, כישוריי ומרצי למען הציבור, כך אעשה”.
את מיטב שנותיך תרמת לביטחון ישראל. ואז האנשים הכי בכירים בישראל מזלזלים בך, שר הביטחון מתייג אותך פוליטית, בסרטון שדלף משיחת מסדרון לפיד נשמע יורד עליך. זה הציק לך?
“בוודאי. אני פעלתי באופן ממלכתי ואני מחויב לממלכתיות. אני לא איש פוליטי, גם כיום אני לא פוליטי למרות שאני כבר משוחרר לחלוטין, אני פועל רק למען יעד אחד – לחזק את ביטחונה של מדינת ישראל ולבצר את מעמדה המדיני. יש לי משימות, הן מוגדרות בחוק המל”ל, משימות רבות מאוד ואני ממלא אותן. אני ער לכך שכל מי שנמצא בסביבתו של ראש הממשלה מתויג באופן מסוים, אני אכן ער לכך, האם זה צרם לי? כן. אני נוטה לייחס את הדברים הללו למאבקים שמעלי, לא איתי. פעלתי מתוך גישה ממלכתית, הייתי מחויב רק לענייני המדינה. הקירבה לראש הממשלה היא לנוכח האינטנסיביות שנידרשת בענייני החוץ והביטחון וגם משום שעל פי החוק ראש המל”ל כפוף ישירות לראש הממשלה. על כל פנים, אנחנו בתקופת סליחות, עברתי הלאה”.
האם התאכזבת מכך שלא קיבלת את ראשות השב”כ?
“עם כל הכבוד לראשות השב”כ – תפקיד ראש המל”ל הוביל אותי לשיאים גבוהים ומספקים. אינני אומר זאת חלילה בהתנשאות. תפקיד ראש השב”כ הוא נכבד וחשוב – אבל במל”ל ראיתי דברים לא פחות מלהיבים וחשובים”.
אם נתניהו ייבחר, האם תחזור לשרת תחתיו?
“כיום אני עוסק בתחומים חברתיים רבים ולא סימנתי כיוון ספציפי לעתיד. אני שליח ציבור, כל חיי עסקתי בפעילות למען הציבור. ככל שאוכל להמשיך ולתרום מניסיוני, כישוריי ומרצי למען הציבור, כך אעשה. ככל שאוכל להשפיע על הציבוריות הישראלית בנושאים הקרובים לליבי, כך אפעל…”
