שושלת הראשונים לציון ארוכה היא ובת מאות שנים, כאשר גדולי עמנו כיהנו בה במשרה זו לתפארת ולגאון. ברם חכם יעקב מאיר חי היה בתקופה ייחודית ובצומת מרכזי המשליך עד היום הזה.
ארץ ישראל הייתה מאז ומתמיד מקור למושא גאוותם של השולטים בכיפה, וכך עברה ירושלים עמה משלטון לשלטון בכל תקופה לאורך השנים. הראשון לציון חכם יעקב מאיר כיהן בתפקידו הן תחת השולטן הטורקי והן תחת הוד מלכותו המלך הבריטי. התפקידים נראו דומים, אולם שונים היו בתבניתם.
בטורקיה אהבו לכנות את החכם הראשי כ’חכם באשי’, וזה היה כינויו בפיהם גם בירושלים. גם בטורקיה עצמה ובעוד מארצות שליטתם היה כזה “חכם באשי”, אולם היהודים תמיד אהבו לכנותו בשפתם ובלבם באהבה: “הראשון לציון”.
את הפרק השני בסקירה מופלאה זו, אנו פותחים בעקבי הצאן, אחר גדולתו ודרכי גדילתו של המאיר לארץ ולבריות, הלא הוא הראשון לציון רבי יעקב מאיר זצוק”ל.
רבי יעקב נולד לאביו שנמנה בין עשירי העיר ירושלים, והיה לנדיב מפורסם המחזיק בידי הת”ת ולומדי הקבלה, כאשר אף הוא עצמו התנהג בחסידות ובפרישות.
תשומת לב רבה הקדיש לבנו יחידו ומתוך חרדה לגורלו היה מתקרב לרבני העיר, מתרועע עמם ושואל מהם עצות והוראות תדיר. בן ט”ו השלים בנו יעקב את חוק לימודיו הנהוג אז, בה בעת נעשה לנושא כליו של הרה”ג וראב”ד המקובל רבנו אהרן עזריאל זצ”ל, זקן החסידים בק”ק בית אל, ויהי המוליך והמביא בין הרב הראשי חכם אברהם אשכנזי והרה”ג מאיר אוירבאך בעל האמרי בינה.
בשנת תרל”ב בא רבנו בברית הנשואין עם בת למשפחת יצחקי משלוניקי, שילדה לו בן יחיד אשר מת בילדותו ובת אחת. והנה מורו ורבו הרה”ג רבנו אהרן עזריאל ז”ל השאיר אחריו בן צעיר ושמו רפאל, וכדי לעשות נחת רוח לרבו טיפל בבנו היתום, גדלהו וחנכהו ובהגיעו לפרקו נתן לו את בתו היחידה לאישה. כי כה היה האיש טוב לב וגומל חסד.
אחר נישואיו כשהיו ריחיים בצווארו ובית לפרנס, חשב רבי יעקב להתפרנס מיגיע כפיו ולהיות כמו חוג הלמדנים שתורתם אומנותם ולהתחיל לעסוק במסחר. תחילה חשב לעסוק בחלפנות, אך מחמת אי הנעימות אשר הרגיש לעסוק בענף זה בירושלים, מקום שהכירוהו כאחד מתלמידי החכמים הצעירים, העתיק את דירתו ליפו, כאשר הוא שוקד על תלמודו ובכל זאת קובע עתים לתורה, מדי יום ביומו.
אולם עולם התורה לא שכח מהגאון הצעיר שנועד לגדולות, והנה מקץ כמה ירחים בא ליפו ר’ ברוך פינסו, אחד מדייני ירושלים בלוויית הגביר עזריה די בוטון והשפיעו עליו שיאות לחזור ירושלימה לתלמודו, ובד בבד התחייב הגביר הנזכר לפתוח לו אז ישיבה מיוחדת בביתו הפרטי ויכניס אליה ספרים רבים שרכש בסכום של 120 זהובים, למען יהיה לרב הצעיר מקום נוח ומתאים ללמוד וללמד בו. וכך בישיבתו הפרטית הזאת התגדר כחמש שנים בערך, מטבת תרל”ז עד אלול תרמ”א.
הפעילות הענפה והמגוונת של רבי יעקב מאיר מתחלקת לשלוש תקופות. התקופה הראשונה מתחילה כשנת תרל”ט, אז הוא נרתם למרכבה הציבורית בירושלים ומתחיל נוטל חלק בחייו הציבוריים של הקהילה.
האברך הצעיר אשר מילא את כרסו ש”ס ופוסקים ואשר הועד ע”י אביו לרבנות, אינו מוותר על תלמודו והוא קובע עתים לתורה, אולם לפי אופיו ומזגו התוסס אינו יכול להתבודד בד’ אמותיה, חושיו הפתוחים לרוחה קולטים וסופגים את הד קולם של החיים הציבוריים הרוחשים סביבו ונטיות פנימיות רותמות אותו לפעולה.
הוא חורג מד’ אמותיו, מתערב בחיי הציבור, מתבונן למחסורו וחש לתקנתו. אישיותו כעסקן חרוץ וזריז מתבלטת מחודש לחודש ומשנה לשנה, הוא נוטל על עצמו תפקידים ציבוריים וממלא אותם באהבה ובמסירות, בכשרון ובהתמדה. בכוחו מונע את פירוד התימנים מהעדה הספרדית, מתווך ומיישב מחלוקות הפורצות בטבריה, חברון ועוד. בפיקחות ובזריזות מבטל למעשה את פקודת הגירוש נגד היהודים הפרסים, נותן מכוחו להקמת מוסדות חסד ועזרה ומקדיש ממרצו להקמת שכונות חדשות להרחבת בנינה של ירושלים. הצלחותיו והתמדתו בעבודה, בינתו ופקחותו ויחסיו עם אנשי השלטון מגבירים את יכולתו והוא עולה שלב אחרי שלב.
הוא נבחר כחבר ועד העדה הספרדית ואח”כ כחבר לבית הדין שלה, וע”י ביקוריו בבוכרה וארצות צפון אפריקא הוא יוצר יחסים בין העדה וקהילות ישראל במדינות אלו, אשר השפיעו אחר כך ברכת נדבות לטובת מוסדות העדה, ענייה ורבניה.
מעניין כי השמיטה שחלה בשנת תרס”ג עוררה את איכרי המושבות של הברון לפנות אל הגאון רבי שמואל מסלאנט, רב ראשי לעדת האשכנזים, שבאמצעותו תסודר מכירת אדמת המושבות לישמעאלים ובהתאם לכך שיתיר את מהלך העבודה אף בשנת השמיטה באין מפריע.
הדבר גבל באותם ימים בפיקוח נפש של ממש עקב מצב הרעב והמלחמות בארץ, ואולם הרב מסלאנט סירב משום מה להסכים לזאת וישלחם אל הר”י מאיר שהוא שיחתום על ההיתר. לאחר שהתברר כי באמת שלחם, הושיב הר”י מאיר בי”ד גדול של ספרדים, והזמין את “מורשה הברון” להיות נוכח ובכח הרשאה שנמסר לידו הוכן שטר מכירה כדין והעניין סודר כיאות.
המינוי והרדיפה
אין פלא אם אחרי פטירתו של הרה”ג יש”א ברכה זצ”ל נישאות אליו עיניהם של רוב עסקני הצבור בירושלים כאל אדם שחוברו בו יחדיו התכונות והסגולות הדרושות לשאת את כתר הרבנות ולהעמיס על שכמו את משא טרחת הציבור באהבה ובמסירות, ובאלול תרס”ו מלבישים אותו את גלימת הראש”ל בירושלים.
בן ארבעים היה לראש המדברים בעדה ויוצא ובא בשמה בפני השלטונות, ואם בבית המדרש יושבים רבותיו הזקנים ממנו לימים והוא יוצק מים על ידיהם, הנה בענייני המלכות הוא יוצא לפניהם ומפלס לעצמו את דרך המנהיגות בעתיד, בן חמישים נחשב למנהיג העדה הספרדית מבלי שיהיה זקוק להכתרה מיוחדת.
והנה הגיעה העת שלה ייחלו רבים וטובים מבני ירושלים: בכ’ אלול תרס”ו נבחר רבנו לרב ראשי בירושלים. בהתאם לחוק המתאים לבחירה זו בין כסה לעשור יצא המינוי הרשמי לפועל בבית הכנסת של רבן יוחנן בן זכאי. הרה”ג חיים ברלין ראב”ד לעדת האשכנזים היה זה שהלבישו את גלימת הרבנות והראש”ל החדש נאם בהדר ובגאון. אח”כ לפני העם בטכס זה, השתתפו בא כח הממשלה הטורקית, רבני עדת הספרדים, וכן כמה מנכבדי הקהילה ועסקניה.
ברם כאן קרה דבר מצער כאשר היו שהתנכלו לו לרבנו וריכלו אודותיו לשלטונות הטורקיים. לימים רשם מפיו מקורבו מ. גאון את זיכרונותיו מהעניין ולהלן כמה ממילותיו המעידים על ענוותו וטהרת לבו של רבנו: “ידידי ורעי שתמיד הייתי עמם באהבה ואחווה נתקנאו בי לפתע, אולי מחמת היותי הצעיר ביניהם או שהיו בני גילי, הם משכו לצדם את הגביר… ויערכו מכתבים כנגדי זה אחר זה… שלחו אנשי ריבי מירושלים צירים לקושטא כדי למנוע בעד האשור הרשמי… המחלוקת הזו נמשכה… מחמת כי לא רציתי לעמוד בקשרי מלחמה הסתלקתי ממשרתי בדרך של כבוד אם כי רבים מנעתי מעשות זאת”.
אכן התדהמה והצער היו קשים, הבחירה הזאת לא נתאשרה ע”י השלטונות התורכים עקב פעולת אנשים רעים אשר הציגוהו כאיש מסוכן לטובת הציבור והשלטון. רבנו היה מהנעלבין ואינן עולבים וכך זכה לחזור לכיסאו זה בעתיד ביתר שאת, ואולם כבר עתה הנה יד ההשגחה הייתה בהשתלשלות זו של העניינים, כי זמן קצר אחר כך, בסיון תרמ”ז, נתבקש ע”י נשיא הקהילה היהודית בסלוניקי לכהן כרב ראשי לעיר ואם בישראל סלוניקי ולשבת על הכיסא הפנוי של הרה”ג יעקב חנניה קובו זצ”ל.
טרם החליט לקבל עליו להיות רב ראשי בעיר זו, היה התנאי העיקרי שהעמיד, שהוא אמנם מסכים לכך אם אין אף מתנגד אחד להצעה! רק אחר שווידא שתשובת הועד היתה חיובית, החליט להיענות להזמנתו וכך הנה הוא מרחיק לנדוד.
באותה העת, ירושלים הספרדית טבעה בים המחלוקת עשרים שנה רצופות, בהם על כיסא הרבנות עולים ויורדים קלסתרים שונים, עד שובו אליה ועולה על הכיסא המזומן לו.
כשתים עשרה שנה ישב הרה”ג יעקב מאיר על כיסא הרבנות בסלוניקי ופעמיים ניסה להסתלק ממשרתו אולם הציבור לכל שדרותיו אשר ידע להוקיר ולהעריך את אישיותו עבודתו מסירותו ומפעליו התנגד לעזיבתו בכל תוקף עד כי ביום עזיבתו הוכרזה ביטול מלאכה והמונים הפגינו סביב ביתו והכריזו שלא ייתנוהו לעזוב את העיר…
נצחונו הגדול היה כאשר מתנגדיו הורדו מגדולתם בבירה הטורקית קושטא, ואף הוא הוצע לו עצמו לכהן כחכם באשי של האימפריה כולה. הרב עצמו רשם לימים את סירובו ונימוקו בפנקסו “ובא השר מנשה מקושטא בכח הרשאה מיוחד להתקשר אתי בכתב ויציע לי משכרת של מאה ועשרים לי”ת זהב לחדש, הניתנות שבעים מקופת העדה עצמה וחמשים האחרות מאוצר המדינה, בטרם אסכים לדבר הזמנתי אלי את פני העדה [בסלוניקי] לשיחה כולם כאחד הביעו את השתוממותם והתנגדותם העזה להצעתי והשר הנ”ל הרגיעם באמרו כי הרב הראשי בקושטא נחשב גם לראש על שלוניקי… הידיעה הזאת נפוצה חיש מהר בעיר ויקומו בסך רבניה וחכמיה ואתם כל שדרות העם הרחבות והכריזו ביטול מלאכה ויום צום ציבורי בהתלהבותם כי רבה הם סובבו את מעוני בצעקות ובדרישות לבל אעזבם ואסע ואני בזכרי את מרבית השתדלותם של ראשי העדה ועסקניה הנכבדים לטובתי נעתרתי לבקשת ההמון המתרגש ואמר לנפשי טוב ארוחת ירק ושלוה בה…”
אותיות פורחות
באותם ימים בשנת תרע”ז, פרצה דלקת ענק בסלוניקי ונשרפה יותר ממחציתה של העיר. עלו באש גם כמה ישיבות עתיקות שכללו בקרבן אוצרות ספרים יקרים עד למאוד. האסון אשר בא לפתע פגע גם ברבנו, כי שם עלו על המוקד גם קונטרסיו אשר נמצאו אתו בכתובים על אבן העזר וחושן משפט.
במכתבו מניסן תרפ”ג אנו מוצאים בין השורות את צערו הכביר: “…לדאבוני פרצה תבערה גדולה בשלוניקי בשבת תעז”ר ונשרפו כל בתי העיר הפנימית ובכללם גם משרד הרבנות והמעון שאני דרתי בו נשרפו גם שני הקונטרסים אשר טפחתי ורביתי בימי בחרותי, הראשון על שו”ע אבן העזר והשני על חשן משפט ולא נשארה לי העתקה מהם לבד איזה פסקים שלי שנדפסו בספרי הרה”ג יש”א ברכה, ואחדים מהם בספר פני יצחק של הרב יצחק אבולעפיה, וזעיר פה זעיר שם בירחון המאסף, חוץ מזה לא נשאר בידי כלום, עתה אין בכוחי לכתוב חידושי תורה מחמת כמה סיבות, ראשית אין לי כל הספרים הדרושים לתכלית זה, ספרייתי העשירה שהיתה לי לפני נוסעי לשלוניקי התפוררה והתפזרה, חלק מהספרים לקחתי אתי לשם ונשרפו. ורובם ככולם אשר הפקדתי למשמרת בישיבה שע”י ‘בית חנוך יתומים’ לא מצאתים בשובי, שנית טרדות הציבור הרבות מונעות עתה מסבי להפנות לזה, ושלישית הנה באתי בימים תהלות לאל יתברך וזקנה קפצה עלי אני מוסר מודעה כי כל מה שאנכי רושם וכותב בפנקסי אינו לשם חבור כדי להדפיסו היות וידעתי שאין בו דבר של ממש…”
עם תום מלחמת העולם הראשונה בשנת תרע”ט עזב הרה”ג יעקב מאיר את סלוניקי ובא לשכון כבוד בעיר מולדתו ירושלים אשר אהב והתגעגע לה כל ימיו, ובזה סיים תקופה רבת עמל ותלאה בחייו. שובו של רבנו לארץ פותח תקופה חדשה לעבודתו. בארץ הוא נענה בלי היסוס לתפקידים החדשים שהישוב הטיל עליו ומעמיד לרשותו את ניסיונו העצום, השפעתו, קשריו ומרצו הבלתי נחלש.
עם שובו נתבקש להופיע בפני הוועדה האמריקאית אשר חקרה את דעת תושבי ארץ ישראל על ההסדר המדיני הרצוי להם. חכם יעקב מאיר נאם נאום אשר הותיר רושם עמוק בלבם של חברי הוועדה.
באותם ימים כבר נכבשה ירושלים על ידי האנגלים. הללו היו מתורבתים יותר ולפחות כלפי חוץ נהגו מול היהודים בהגינות. חכם יעקב מאיר קיבל מבריטניה מדליית זהב בצורת צלב והיה עונדה על חזהו בעת שהיה מבקר אצל הנציב העליון, ואף הצטלם איתה לכבודה של מלכות.
בימים ההם, הנציב העליון לא”י סיר הרברט סמואל שבנה את מוסדות השלטון באזור, החליט להתערב גם בבניין הרבנות הראשית במתכונתה המוכרת כיום. לפי הצעתו צוינו ד’ רבנים ספרדים וד’ רבנים אשכנזים ועליהם שני נשיאים משתי העדות שהם יהוו את משרד הרבנות הראשית כפי שעלה בדעתו תחילה. או אז פנה הנציב אל רבי יעקב מאיר וישאלהו אם יסכים לקבל את משרת הנשיאות… בזהירות ובחכמה הוא ענה לנציב: “הו זהו ויתור גדול מצדי הוד מעלתך, היות ולפני כמה שנים נמניתי כבר לראש”ל ע”פ מאמר מלך, ועתה בעלותם לשלטון שני נשיאים יהיה זה כשלילת זכות… ועוד יותר כעין קיפוח חצי משרתי שהיתה שייכת לי בשלמותה… רק רגעים אחדים קודם לכן. אבל כדי לעזור לסדור העניינים בביתנו הלאומי שאני שואף לראות ולהשתתף בבניינו וכן לאות הכרה בזכויותיהם של אחינו האשכנזים הנני מביע את הסכמתי לדבר…”
בעת ההיא נפתח משרד הרבנות הראשית שהגאון הר”י מאיר והגאון הרב אברהם יצחק הכהן קוק ז”ל הועמדו בראשו. העדה הספרדית בירושלים כבדתו בתואר ראשון לציון ורב ראשי לא”י, כאשר הנהיגה לקרוא למנהיגיה הרוחניים לפנים.
חכם יעקב מאיר נפטר בליל שבת, ט’ בסיוון תרצ”ט. לאחר פטירתו מילא את מקומו הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, ראשית כממלא מקום, ולאחר תום ה”שלושים” (י’ בתמוז ה’תרצ”ט) – כרב ראשי לארץ-ישראל.
רבנו היה הראשון לציון האחרון תחת המלך הטורקי, הראשון תחת הממשלה הבריטית, והראשון שהסכים לחלוק את סמכותו עם רעהו האשכנזי והכול למען השלום והאהבה בין אחיו היהודים.
המשפטי עוזיאל
כאמור, עם פטירתו של רבי יעקב מאיר, מילא את מקומו רבי בן-ציון מאיר חי עוזיאל, ראשית כממלא מקום, ולאחר תום ה”שלושים” (י’ בתמוז ה’תרצ”ט) כרב ראשי לארץ-ישראל.
רבי בן ציון נולד לאביו רבי יוסף רפאל עוזיאל, ראש אב בית הדין לעדת הספרדים בירושלים. שמו של רבי יוסף רפאל הלך לפניו בעיר שבין החומות כגדול בתורה וביראה, ענוותן ותקיף בדעתו, יושב אוהל ופרנס ציבור, וכך הועלה משלב לשלב בגרם המעלות של העדה בין יקירי תלמידי החכמים שבירושלים.
רבי יוסף רפאל, מדוכא ביסורים היה, שכן רעייתו בזוו”ר נלקחה לבית עולמה בעודה בצעירותה, לאחר שלא הותירה אחריה זש”ק שכן כל אימת שהיה הוולד מגיח לאוויר העולם, היה נפטר בתוך זמן קצר. לאחר שנישא פעם נוספת, בנו בן ציון זה היה נחמתו היחידה של רבי יוסף עוזיאל, שלא מנע להקריב את כל הקרבנות הדרושים ללמדו תורה ולהושיבו על ברכי הרבנים שבדורו.
עוד בהיותו בן שבע שנים כבר הכניסו לבית המדרש דורש ציון שהיה בית מדרש לתלמוד והלכה, והיה שוכר עבורו איש מיוחד שיוביל אותו לבית המדרש וייקח אותו אח”כ עם גמר הלימודים חזרה הביתה, כדי להשגיח עליו שלא ימצא בחברה שאינה רצויה.
בשנת התרנ”ב בהיותו בן תריסר שנה גמר בהצלחה את כל מחלקות דורש ציון ונכנס להמשיך את לימודיו בישיבת תפארת ירושלים, שנחשבה אז לישיבה הכי גדולה לקהילות הספרדים בירושלים והיה נוהג בכל הזדמנות שהיא לקחתו לשבת בסוד הרבנים גדולי התורה והיראה כדי שיהיו עיניו רואות את מוריו ובקפדנותו היה מחנכו להתנהג כלפיהם בכל יראת הכבוד כאילו לבו הגיד לו שבנו זה נוצר לגדולות ועליו למהר בחינוכו.
החכם באשי דאז, חכם נחמן בטיטו, אמר עליו כבר באותם ימים: “ברוך השם אשר לא השבית חסדו ואמיתו מעם עדת הספרדים ונתן מחכמתו לעושי רצונו הנה נצר ממקום קדוש יהלך בר אוריין ובר אבהן מובטחני שיהיה גדול בישראל”.
ואולם אביו כבר היה בא בימים וחדשים אחדים לפני מות אביו, כשהלה חש בקיצו המתקרב, קרא אליו את הבן והראה לו כתבי יוחסין של משפחת עוזיאל העתיקה בישראל. מוצאה מיהדות ספרד, בניה יצאו יחד עם כל הגולים ונתפזרו בכמה ארצות, מהם שנתפרסמו כתלמידי חכמים משוררים ומלומדים בפאס שבמרוקו.
אחרי שסיים למנות את החוליות בשושלת היוחסין של משפחת עוזיאל, הוא עבר למשפחת בית אם הנער, הסב היה הרב חיים דוד חזן תקנ”א תרכ”ט מחבר הספרים נדיב לב, ייטיב לב, ועוד שהיה שנים רבות רב באיזמיר תורכיה נקרא לשוב לעיר הולדתו ירושלים ונתמנה לחכם באשי וראש”ל בשנת תרכ”א.
בחודש ניסן שנת תרנ”ד נפטר האב ונטמן בהר הזיתים, מיותם מאביו מורו, ללא עזר וסעד, כשעליו כבכור הבנים הוטל לפרנס את המשפחה. חילק את זמנו ללימוד ולעבודה, למד במשנה שקידה ובמשנה מרץ, לימד תלמידים בהולכו מבית לבית ליתן שיעורים פרטיים בתורה ובתלמוד.
עול פרנסת האם והילדים, חפץ הלימודים והשאיפה להיות ממשיך שושלת בתי אבותיו, כל אלו ביגרו את הנער למעלה מגילו, הוא צעד בצעדים שקולים ומדודים, דיבר בכובד ראש וביישוב הדעת מיעט לבלות בחברת נערים בני גילו ורוב שעותיו עסק בלימוד תורה, בעיון בספרי אחרונים ובמתן שיעורים לאחרים.
כעבור שנים כתב בעצמו כמה שורות על ימי התייתמותו מאביו: “ימי שלוותי ואושרי היו קצרים מאד בהגיעי לשנת הבגרות יד ה’ היתה בי בהלקח ממני אבי ומגיני, אז אמרתי לנפשי אבדתי כי מה יעשה נער עזוב כערער בערבה למצוא דרכו בחיים אולם חסדי ה’ אבי יתומים גברו עלי וגרעיני זרע ברכת ה’ אשר נטע אדוני אבי על תלמי לבי גדלו והצמיחו ויהיה לי היום לעבודה והלילה לעיון…”
לימים בחודש סיוון שנת תרצ”ט, כשהלך לעולמו חכם יעקב מאיר, הראשון לציון והרב הראשי לעדת הספרדים בארץ ישראל, הספידוהו תמרורים גדולי הרבנים וראשי היישוב. באותו הספד ספד אף הרב עוזיאל ותינה מרורות כשהוא חושף טפח ממה שעבר על עצמו באותם הימים וכה אמר: “הוא קרבני אליו כבנו חמודו מאז התייתמתי מאדוני אבי זצ”ל בהכירו אותי רק מביקוריו בישיבת תפארת ירושלים התייחס אלי באהבה נפלאה מאוד, הדריכני בעצותיו האציל עלי מרוח חכמתו, העלני על כסא הרבנות ביפו תל אביב, הוריש לי את מקומו בעיר ואם בישראל קהל הקודש שבעיר שאלוניקי והורישני גם כסא הכבוד היותר נעלה של ראשון לציון עליו אני קורא נפלאת אהבתך לי”.
ואמנם הרב יעקב מאיר הכיר בכשרונותיו ובסגולותיו של הרב עוזיאל וראה בו את האיש הראוי להיות ראשון לציון בעתיד, וכבר שנתיים ומעלה לפני מותו, כשכוחותיו הלכו וכלו, אמר למקורביו שכשידע מי ימלא את מקומו אחריו הוא יוכל לנוח בשלום על משכבו עם אבותיו, והציע את הרב עוזיאל כמועמד יחיד לכיסא הרם.
ברבנות יפו
הנער המשכיל לא עמד במקום אחד, משנה לשנה הלך ונתעלה, הלך והרחיב דעתו בתורה ובחכמה ובהוויות העולם, תקופה ממושכת היה מתבודד בבית כנסת אשכנזי קטן “ר’ ישעיה’ס מדרש” ששכן בחצר שקטה, שבו ספרים תורניים מרובים, ולמד בהעמקה גמרא ופוסקים והכשיר את עצמו להוראה.
מפרק לפרק היה דורש בבתי כנסת ספרדיים שונים, לומדי ישיבות, סוחרים ובעלי מלאכה באי בתי התפילה היו נהנים לשמוע דבריו החגיגיים והמלהיבים של הנער המוכשר בפרשו פסוקים של פרשיות השבוע ובהכניסו בהם נעימה מעניינא דיומא. בהיותו בן למשפחת חכמים מפורסמת ובעצמו חכם היה שוהה רוב שעותיו במחיצת תופסי תורה, הוא דבק בחכמים הספרדים הקשישים והצעירים בשקידתו.
בשנת תרע”א והוא בן שלושים ואחת נקרא על ידי הוועד לקהילת יפו ותל אביב לשמש בה בתורת חכם באשי. רקע מעניין קדם להעדפתו הבלתי מקרית. החוק התורכי דרש שרק נתין תורכי והוא יליד הארץ בדור השלישי ראוי לשמש חכם באשי. מובן שצריך לדעת לדבר ולכתוב תורכית וגם צרפתית, לשון המדינה והלשון המקובלת בחיים המדיניים, בעלי כושר וזכויות כאלו לא נמצאו כמעט בעדה האשכנזית. בין הספרדים היו מועמדים אחדים, חכמים ותיקים. אחרי שיקול דעת רב מצא ועד העיר ביפו שהחכם הצעיר הרב עוזיאל הוא המתאים ביותר למשרה זו.
אף רבה של יפו הרב אברהם יצחק הכהן קוק תמך במועמדותו. הוא ידוע מביקוריו אצלו כאחד משומעי לקחו ורצה שהחכם באשי לא יהיה מעין רב מטעם בלבד אלא גם תלמיד חכם וירא שמים, ראוי להנהגה אף בפנים העדה.
יפו הלכה וגדלה, שכונותיה החדשות נווה שלום ונווה צדק שקקו חיים יהודיים רעננים, מדי שבוע וחודש עלו עולים בחופיה. גם אחוזת בית, היא תל אביב שנוסדה בתרס”ט, צעדה את צעדיה הראשונים לקראת התרחבות תחומיה. החכם באשי הצעיר ראה לפניו שדה פעולה נרחב לכשרונותיו ולמרצו.
בביתו של המרא דאתרא הרב אברהם יצחק הכהן קוק נערכה מסיבת קבלת פנים לחכם באשי חכם בן ציון עוזיאל רבנים אשכנזים וחכמים ספרדים ישבו שבת רעים ועסקו במשא ומתן של הלכה בקיאות שופעת וחריפות מעמיקה נשתלבו ויצרו שיחה תורנית מבהיקה בגווני גווניה.
עם צעדיו הראשונים ייסד תלמוד תורה שערי ציון, הגיד שיעורים והרצה הרצאות ותבע מהספרדים לא להתבודד במסגרת עדתם, אלא להשתתף בפעילות יחד עם האשכנזים בהרחבת בניין העיר. ביוזמתו הוקמו השכונות שבת אחים ומשכנות ישראל. הוא קרא לצעירי הספרדים בירושלים להשתלב ביישוב החדש ולסייע בביסוסו הכלכלי והרוחני.
רוחב דעתו ואומץ לבו עמדו לו ביחסיו עם הקאימאקאם מושל וראשי שלטון אחרים של יפו, שהיו מכבדים את החכם היהודי המוכשר. קשרים אלה עזרו ליישוב היהודי להתגבר על מכשולים שהשלטון הניח בדרך גידולו והתפתחותו.
הרב עוזיאל נתמנה כנציג העדה היהודית במועצת המחוז הממונה של יפו בראשות הקאימאקאם שהיתה מורכבת מהקאדי ומראשי הדתות הלא מוסלמיות, ונוסף להם שלושה מוסלמים אזרחיים וכן שני נוצרים אזרחיים שהתחלפו מפרק לפרק לפי תור כיתותיהם המרובות. כל העדות היו מיוצגות הן על ידי נציגים דתיים והן על ידי נציגים אזרחיים, יוצאת מן הכלל העדה היהודית שלא היתה מיוצגת אלא על ידי נציג דתי החכם באשי בלבד.
גזירת הגירוש
ויהי בשנה השלישית למלחמת העולם הראשונה, בשנת תרע”ז, ציווה ג’מאל פחה – מפקד הארמייה הרביעית של צבא האימפריה העות’מאנית – לפנות את יפו תל אביב מכל תושביה. איזור חוף הים הוא איזור צבאי שאין אזרחים רשאים לדור בו. הפקודה אמרה שבתוך עשרים וארבע שעות משעת פרסומה תכלה רגלו של אזרח מהעיר. הערבים הסתתרו למראית עין בפרדסיהם והשוטרים התעלמו ממחבואיהם המוסווים, ואילו היהודים גורשו כולם מבתיהם, לא נשארה נפש חיה במקום. הם הובלו לצפונה ולדרומה של הארץ. מחמת דחיפות צו הגירוש ובאין כלי רכב להסעתם נדדו הגולים ברגל בדרכים המוליכות למושבות הסמוכות, בוססו בחולות הלוהטים והגיעו רעבים וצמאים, עייפים ורצוצים לתחנות הראשונות, פתח תקווה, כפר סבא, ראשון לציון ונס ציונה. כאן הקימו סוכות מחסה מעטים ומחצלות בחוצות המושבות, ובני המקומות אחים רחמניים סיפקו להם את מזונותיהם הראשונים.
כמו אבותינו שיצאו ממצרים, מועד הגירוש היה יום שלפני ערב הפסח. הרב עוזיאל יצא האחרון מהעיר יחד עם כל הגולים, אף על פי שבתורת חכם באשי היתה לו הרשות לשהות במקום זמן מסוים.
בעגלה עמוסה כלי בית ורתומה לצמד שוורים יצאו הוא ומשפחתו לפתח תקווה. הדרך היתה קשה ומייגעת, מהבוקר עד הלילה ארכה הנסיעה. בהגיעם לפתח תקווה מצאו מקום בחצר בית ספר, כאן סעדו ולנו תחת כיפת השמים. הרב עוזיאל בעצמו תיאר אחר כך את הימים ההם: “זכורני את הלילה האחרון לשבתי בתל אביב, לפני הגירוש היפואי, תל אביב דמתה למדבר שומם אשר שועלים מהלכים בו ויללתם המעוררת זוועה נקבה באזני כל הלילה. זכורני את הליכתי עם הגולים לפתה תקווה כשהנני שבור ורצוץ מבויש ומדוכא וצועק בכל לבי מה זאת עשית לנו השם אלוקים.
“אבל בליל הפסח יצאתי אל הרחוב לראות את הגולים ומצב רוחם ומה ראו עיני מחזה נפלא ומעודד שאי אפשר לפגשו אצל עם אחר, רחובות פתח תקווה היו זרועים חבורות חבורות, משפחות, משפחות, של אנשים ונשים זקנים ועוללים מגורשים מנוויהם. שמסבים תחת כיפת השמים ושירת החג בפיהם, ילדים שאלו ‘מה נשתנה’ ואבות השיבו ‘עבדים היינו’.
“לא גולים חסרי כול אלא בני חורין ישבו באותו ליל שימורים וערכו את הסדר של פסח. רחובות פתח תקווה היו שדרות זמרה והילוליו שירה וחדווה. למראה חזיון זה נשאתי לבי למרום ואמרתי מי כעמך ישראל גוי אחד והרגשתי גאון יהודי נוחם ועידוד לימים טובים ימי גאולה ואורה”.
בשלהי קיץ תרע”ד יצא רבה של יפו, הרב קוק, לאירופה בשליחות ציבורית דתית ובפרוץ המלחמה נשתבשו הדרכים ולא יכול היה לשוב לארץ. כיוון ששהה עדיין בחוץ לארץ נתבקש הרב עוזיאל למלא את מקומו זמנית בתורת רב העיר.
בימי מאורעות תרפ”א, יצאה כנופיה ערבית ממסגד חאסן בק לעבר השכונות היהודיות הסמוכות כדי להתנפל על דיירי הבתים הקיצוניים. המגנים היהודים יצאו לקראתם והתלקחה מלחמת יריות הדדית. הרב עוזיאל התעטף בגלימתו הרבנית, חבש מצנפתו לראשו, נטל את מקלו ויצא למקום המערכה.
בהתקרבו לסמטאות מנשייה ובראותו את הערבים מרחוק ביקש מהיהודים להפסיק את היריות, התקדם יחידי לעבר הערבים וביקש אף מהם להניח לשעה קלה את נשקם.
השייח שעמד בראש הערבים נענה לבקשתו של החכם באשי היהודי, כך בהתייצבו בשטח ההפקר בין שני המחנות פנה בדברים נלהבים בלשון ערב אל הערבים לאמר: “אוצרות הברכה הטמונים באדמת ארץ ישראל שקצתם נתגלו ורובם עתידים להתגלות יביאו אושר ועושר ברכה ונעימות לכל התושבים של הארץ הנפלאה שעין השם מלווה אותה מראשית השנה עד אחריתה, מושיטים אנו לכם יד שלום כנה ונאמנה ואומרים הלא כל הארץ לפנינו שכם אחד נעבד אותה נגלה אוצרותיה ונחיה בה כשבת אחים גם יחד, דעו והאמינו כי דבר השם יקום לעולם השלימו אתנו ונשלימה אתכם ויחד נהנה כולנו מברכת השם על ארצו בשקט ושלווה אהבה ואחווה”.
הוא הפסיק לרגע את דבריו, התקרב יותר אל הערבים וקרא אליהם בהתלהבות רבה: “בני דודנו אברהם אבינו המשותף אבי יצחק וישמעאל בראותו כי לוט בן אחיו מצר רגליו וטוען שאינם יכולים לשבת יחדיו והוא מעורר מחלוקת בין רועי שני עדרי הצאן אמר אליו אל נא תהי מריבה ביני ובינך ובין רועי ובין רועיך כי אנשים אחים אנחנו אף אנו אומרים אליכם הארץ תישא את כולנו תפרנס את כולנו ונפסיק את המריבות בינינו אנשים אחים אנחנו…”
הערבים הקשיבו בדומייה לדבריו והתפזרו בשקט, כעבור שעות, אחרי ששוטרים אנגליים סיירו במקום והסיתו את הכנופיה הערבית, נתחדשו היריות…
בשנת תרע”ט נבחר רבי יעקב מאיר רבה של שאלוניקי לאחד משני נשיאי הרבנות הראשית, וכיוון שכך עלה בדעתו להזמין את תלמידו חברו חכם בן ציון עוזיאל למלא את מקומו בשאלוניקי. חכם עוזיאל שקל בדעתו הרבה אם להיענות, הכריע לקבלה. קרוב לשנתיים נמשך המשא ומתן בינו לבין קהילת שאלוניקי. בחודש שבט תרפ”א יצא רבי בן ציון לראשונה לשאלוניקי כדי להכיר את מצבה של הקהילה ולבחון תנאי עבודתו בעתיד. הוא נפגש עם הרבנים ראשי הקהילה מנהיגי המפלגות ובדק את כל הדברים הטעונים תיקון. בשעת חתימת כתב הרבנות התנה שיתנו לו רשות גמורה להכניס תיקונים ושיפורים בבתי הדין, שהחינוך היהודי כולל שתי הישיבות המקומיות בית יוסף ואור החיים יימצאו בפיקוחו, ושראשי הקהילה יסייעו בידו להשליט מנוחת שבת מוחלטת.
החזרה לארץ הקודש
עם שובו משאלוניקי נבחר לאחד משני הרבנים הראשיים לתל אביב כמתכונת הזוגות בנשיאות הרבנות הראשית לארץ ישראל, השקיע את כוחו ומרצו להקנות מקום מכובד בעם לרבנות הארצישראלית. הוא שקד על טיפוח אחדות ברבנות בין הספרדים לאשכנזים וטרח לשפר את שירותי בתי הדין ולחבבם על כל חלקי הציבור.
בחודש כסליו בשנת תרצ”ז כבר נבחר הרב עוזיאל בעצתו ובתמיכתו של הרב יעקב מאיר לממלא מקומו כראשון לציון ורב ראשי לישראל. הרב עוזיאל היה ניכר בסדר יומו הערוך בדייקנות שלא תצא שעה קלה לבטלה, דייקן בשכבו ובקומו, בתלמודו ובעשייתו, הכול לפי לוח של דקות ושניות משאירעו מאורעות ביום מן הימים שהטרידוהו למעלה מהרגיל היה נאנח ואומר תורה של היום מה תהא עליה?!
בסוף ימיו חלה בסוכרת קשה ואושפז בבית החולים תוך ייסורים קשים. יומיים לפני פטירתו אמר לאשתו הרבנית שתכין את הגלימה והמצנפת כיוון שהוא מוכרח לחזור הביתה, אי אפשר שבימים הנוראים אשכב בבית חולים ולא אהיה בבית, ולא אבקר בבית הכנסת, הגיעה שעתי לקום, רצוני לראות שמים, רחוב, הרבה אנשים בריאים וחיים. כשהעבירוהו על עגלת נכים דרך האולם הגדול של בית החולים וראה אנשים עוברים ושבים, נשם לרווחה ואמר חזרתי במקצת לחיים.
אך הנה חל מפנה לרעה. בחוצות עיר התפרסמה הודעת בקשה מהרבנות הראשית לערוך תפילות לשלומו, בבתי כנסיות הרבו בתפילה ותחנונים וטובי הרופאים טיפלו בו וטרחו להצילו. מצבו הלך והחמיר משעה לשעה. בערב שבת פרשת נצבים וילך, כ”ד באלול תשי”ג, עת רד היום שאל את בנו מתי מדליקין נרות שבת, ‘בעוד שתי דקות’, ענה ותוך כדי כך הבחינו בני ביתו שהקיפו את מיטתו כי עצם את עיניו והשיב את נשמתו עם כניסת שבת קודש, כאשר מילת “שבת” על לשונו.
שתי צוואות השאיר אחריו, בצוואתו הפרטית נאמר בין השאר: “אחרי מותי הורידו אותי על הרצפה ללא הספדים רבים, ללא בכי, תלוו אותי בדרכי האחרונה, בין בני עמי על הר מנוחות יהיה קברי, אם כי הוקצה לי מקום על הר הזיתים…” אולם אחרי התייעצות התירו הרבנים לבכותו בדברי הספד קצרים.
יומיים לפני פטירתו בהתפתלו בייסוריו קרא מעם מיטתו לעומדים על ידו צוואה שהועיד לכל יהודי ויהודי לכלל ישראל ובה קריאה לאהבה ואחווה שלום ורעות בכלל ישראל.
תורת ניסים
הבא אחריו בקודש, לשבת על כס הראשונים לציון, היה רבי יצחק ניסים שהתבקש על ידי רבי בן-ציון מאיר חי עוזיאל, להמשיך את דרכו ולכהן אחריו כראשון לציון. בשנת ה’תשט”ו (1955) נבחר להיות הרב הספרדי הראשי כשקיבל 42 קולות, בהתמודדות מול הרב יעקב משה טולידאנו רבה של תל אביב שזכה ב-27 קולות.
בשנת תרס”ח, כשהילד יצחק ניסים היה בן 12 בלבד, אביו בחר לעלות עם משפחתו לארץ ישראל ולחון את עפרה של ארץ הקודש. יחד עמם עלה כמובן יצחק ניסים הצעיר, אך כעבור שמונה שנים, בגיל עשרים, נשלח חזרה לבגדד על מנת להשלים את סדר לימודו, אצל רבי שמעון אגסי, מגדולי בגדד של הדור ההוא.
כעבור תקופה, שיגר אביו מארץ ישראל סכום נכבד של מאה מטבעות זהב עם מכתב שבו כתב לו כי “הגיע הזמן שתחשוב גם על עתידך. עליך להקים בית בישראל. אני שולח לך את מטבעות הזהב כדי שתוכל להסתחר בהם ולכלכל את עצמך”. שמע את הוראת אביו ופנה אל רבו על מנת לקבל את ברכת הדרך. אך רבי שמעון אגסי, שבעצמו היה סוחר ועשיר גדול, סירב לוותר על תלמידו והציע לו להפקיד את סכום הכסף אצלו, בו יסחר ויעניק לו את הרווחים, כך שרבי יצחק ניסים יוכל לשבת ולהמשיך ללמוד בשלווה.
בשנת תר”פ נשא לאישה את רעייתו ויקטוריה, בת רבי יעקב אהרון, שהיה מנכבדי הקהילה היהודית בבגדד. בבית חמיו הוקצה עבורו חדר, שם ישב ושקד על דלתות התורה, כאשר במקביל התחילו לנהור לביתו אישים מרכזיים מהקהילה היהודית החשובה בעיר, עד כדי כך, שתקופה קצרה אחרי נישואיו, במכתב ששיגר הלורד הרברט סמואל, מי ששימש כנציב העליון הראשון על ארץ ישראל בזמן המנדט הבריטי, אל הקהילה היהודית בבגדד, בחר סמואל את הרב יצחק ניסים לנמען, וממנו ביקש למסור את תוכנה לידי הקהילה כולה.
רבי יצחק ניסים היה בין הבודדים מיהודי בבל שיצרו קשר תורני הדוק עם רבני הדור, כולל אלה שאינם נמנים בין חכמי המזרח. כך לדוגמה הזמין את כל ספריו של רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, בעל החפץ חיים והמשנה ברורה, וביניהם נוצר קשר של חילופי מכתבים תורניים. בשנת תרפ”ד, והוא עדיין אינו בן שלושים, פתח החפץ חיים את אחת מאיגרותיו אל חכם ניסים כך: “אל כבוד המאור הגדול עדיו לגאון ותפארת, ירא אלוקים באמת, כק”ש, מו”ה יצחק ניסים”.
אף שהפך לאחד מראשי הקהילה היהודית בבבל, לא הרפה חכם ניסים ממחשבתו לשוב לירושלים, ולהתאחד עם משפחתו שנותרה לגור בארץ הקודש. כבר בשנת תרפ”ב רכש חורבה אחת מחורבות ירושלים ומינה מקרובי משפחתו לבנות עבורו ביתו. במהלך ההכנות לקראת העליה לארץ ישראל, חלתה בתו התינוקת מרגלית במחלת האבעבועות והשיבה את נשמתה הטהורה לבוראה. בסוף השנה, בחודש אלול, לאחר טלטולי הדרך ברכיבה על גבי חמורים, הגיעו רבי יצחק ניסים ורעייתו ויקטוריה לארץ ישראל. הכסף שהביאו עמם מבגדד לא הספיק כדי הצורך על מנת להשלים את בניית הבית ולכלכל את משפחתו, ולכן שב הרב ניסים בגפו לעיראק, עד לחודש ניסן תרפ”ה, אז שב סופית אל ארץ ישראל.
עלייתו ארצה הייתה למורת רוחם של גדולי רבני בגדד, שהתלוננו על שהשאירם כספינה ללא קברניט. ביתו הפך עד מהרה לבית ועד לחכמים, חוקרים וסופרים. לעתים מזומנות קיימו אבות בתי הדין הספרדיים התייעצויות בביתו בסוגיות חמורות שהתעוררו בין כתליהם. קשר מיוחד היה לו עם רבה האשכנזי של ירושלים, רבי צבי פסח פראנק, ועם זקן גדולי הדור, ה’סבא קדישא’, רבי שלמה אליעזר אלפנדרי, שהפכוֹ לא רק לתלמיד חבר אלא גם לאיש סודו המובהק. למרות כל זאת הוא התרחק מכל תפקיד רשמי של רבנות ושררה ציבורית, בטענה שאיננו מוכן ליהנות מכספי ציבור, והמשיך לעסוק במסחר, עד להסתלקותו של בעל ה’משפטי עוזיאל’ – הראשון לציון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל.
הפולמוסים הגדולים
הרב ניסים היה נאה דורש וגם נאה מקיים. כנאמן לדרך שהתווה לעצמו בטקס הכתרתו, הוא החל לפעול לאחדות העם ולקירוב לבבות, תוך בניית גשר של הבנה בין כל חלקי העם. מסעו הראשון, שהתקיים בכ”ה בניסן תשט”ו, היה במושבי העולים החדשים בפרוזדור ירושלים ובחבל לכיש, כדי לכוונם בצעדיהם הראשונים בארץ ולעודדם לשמור על מסורתם.
בה’ בשבט תשי”ז יצא למסעו הראשון אל הקיבוצים הלא דתיים, שהתקיים להפתעת הכול דווקא בקיבוצי ‘השומר הצעיר’ המסונפים למפ”ם: גן שמואל, עין שמר, משמר העמק ומרחביה. עם היכנסו לאולם התרבות בקיבוץ גן שמואל, הבחין שאין מזוזה בפתחו. לאחר מתן הסבר לחברים על חשיבות המצווה, כחותם הבית היהודי ומגִנו, הם הבטיחו לו שאם ישלח להם מזוזות הם יקבעו אותן בפתח בתי התרבות, וכך היה.
הרב ניסים לא רק יצא אל עמו, אלא גם פתח בפניו את דלת ביתו, שם נפלו המחיצות הבין עדתיות. מכל חלקי העם ומכל החוגים הגיעו כדי לבקש עצה ועזרה מהרב הראשי וכדי לצלול עִמו בעומקה של הלכה. מבאי ביתו היו רבנים גדולי תורה, כמו הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך והגרי”ש אלישיב, לצד פרופסורים ידועי שם, פוליטיקאים ואנשי ציבור, ראשי קהילות יהודיות מכל תפוצות ישראל ודיפלומטים גויים, וסתם עמך.
בתקופת כהונתו הייתה המדינה בראשית דרכה. מאבקי הרבנות בנושאים שונים אז היו משמעותיים לאותם זמנים ולעתיד לבוא. היו אלה ימים סוערים בתולדות המדינה ובתולדות הרבנות הראשית בפרט. כאמור, הרב ניסים לא חשש להשמיע את דעתו בכל עניין שנראה לו שעל הסמכות הרוחנית לומר את דברה, גם אם לא היה זה לרוחו של השלטון, אשר לא אחת תקף את צעדיו והחלטותיו. אופיו האמיץ וסלידתו מן החנופה סייעו לו להנהיג את הרבנות בתקופה של זעזועים קשים. חכם ניסים הוכיח כושר מיוחד של ניהול משא ומתן, פיקחות רבה, עצמאות ותקיפות ללא חת, ללא חנופה וללא משוא פנים. תמיד היה זה שמצא פתרון ריאלי כאשר הגיעו הדיונים למבוי סתום.
לא אחת עוררו מעשיו פולמוס ציבורי, אך בראייה למרחוק, גם יריביו הכירו בצדקת עמדתו. כך היה, למשל, בעת ביקורו של האפיפיור פאולוס ה-6 בישראל. מהרגע הראשון הפגין הוותיקן זלזול במדינת ישראל ובמנהיגיה. הוא קבע את תאריך הביקור ואת מסלולו ללא כל תיאום עם הגורמים המתאימים בארץ, אולם הפגיעה הקשה ביותר הייתה בקביעת מקום כניסת האפיפיור מירדן לארץ, המקום שבו הייתה אמורה להתקיים פגישתו עם ראשי המדינה.
על אף הכל, המדינה התכוננה לקבל את פניו בטקס ממלכתי, אשר במסגרתו היה צריך הראשון לציון ליטול חלק בקבלת פניו של האפיפיור במגידו, אך הרב הראשי סירב. הוא סבר שאם הוא יוצא לקבל את פני האפיפיור, אזי על האפיפיור, כראש הדת הקתולית, להשיב ביקור לראש הדת היהודית ולפחות לעשות מחווה כלשהי של נימוס כלפי הדת היהודית. הרב חשש שאם לא יתקיים תנאי כזה, ייווצר הרושם, חלילה, שמעמד הדת היהודית וראשה נחותים, ולא היה מוכן לתת לכך את הגושפנקא שלו.
מרגע זה, סירובו של הרב ניסים האפיל על כל פרטי הביקור האחרים. פולמוס עז פרץ בארץ ובעולם. מבין שרי הממשלה, התקיפה ביותר הייתה שרת החוץ גולדה מאיר, שכעסה על ש”הרב ניסים מנהל מדיניות חוץ ממרומי היכל שלמה”. בישיבת הממשלה היא רתחה מזעם, והודיעה שעליו להישמע להחלטות הממשלה, ולא – עליו להתפטר. גם בכנסת, ובעיקר בעיתונות, נשמעו דברים חריפים ביותר נגד הרב ניסים.
“האיום לא עושה עליי רושם”, אמר למקורביו. הלחץ נמשך כל העת. הפולמוס נמשך כל העת, אך הרב ניסים הפגין עמידה גאה ושקטה. בכ’ בטבת הגיע האפיפיור לביקור הבזק בו סקר משמר של צה”ל, ולאחר מכן התקבל בטקס רשמי קצר על ידי נשיא המדינה, יו”ר הכנסת, ראש הממשלה, מספר שרי ממשלה ומכובדים נוספים. הראשון לציון הרב יצחק ניסים כמובן נעדר מהטקס, אך הוא לא היה היחיד: גם שרת החוץ גולדה מאיר, שהובילה את המאבק בהחלטתו של חכם ניסים, נאלצה להעדר לאחר שנקעה את רגלה יום קודם לכן. היו שראו בכך אות משמים.
בנאומו לא הזכיר האפיפיור את המילה ‘ישראל’, ולפני חזרתו לירדן, ליד מעבר מנדלבאום, הודה האפיפיור ל”שלטונות” ולכל הנוכחים במקום. בדבריו הוא הביך את הישראלים, בעודו מגן על האפיפיור פיוס ה-12 שהעניק הסכמה שבשתיקה לזוועות שביצעו הנאצים בזמן מלחמת העולם השנייה והשואה הנוראה, זאת לבד העובדה שבמשך כל הביקור נזהר האפיפיור מלהוציא מפיו את המילים ‘מדינת ישראל’, ונמנע מכל מחווה כלפי המדינה והעם היהודי או מדבר פיוס כלשהו.
ממטוסו שלח האפיפיור מברק תודה “אל הוד מלכותו המלך חוסין של ירדן, רבת עמון”. לעומת זאת, בארץ התקבל מברק שהפתיע ואכזב רבים: “הוד מעלתו הנשיא שזר, תל-אביב”. לא נשיא מדינת ישראל ולא ירושלים. באחת הבינו כולם, גם המתנגדים הגדולים ביותר, עד כמה צדק הרב הראשי, וכיצד צפה מראש את מה שיתרחש.
עד לכהונתו של הרב ניסים, החוק במדינת ישראל היה שכהונת הרב הראשי הינה כהונת עולם. בשנת תשל”ב, לאחר שבע עשרה שנים שבהן כיהן כרב הראשי, פעלו עסקנים ופוליטיקאים לשינוי החוק לבחירת הרבנים הראשיים, ובשנת תשל”ג הוחלף הרב ניסים על ידי מרן הראשון לציון, הגר”ע יוסף זצוק”ל.
תחילה סירב הרב יצחק ניסים להגיש מועמדות להתמודדות נוספת לתפקיד, לאחר שכבר כיהן בתפקיד זה במשך שתי קדנציות, עם זאת, מסע לחצים, בעיקר סביב פרשת “האח והאחות” שהסעירה אז את מדינת ישראל, הביא את הרב להיענות לבקשות הרבות ולהציב את מועמדותו, אך הוא הפסיד במערכה.
את מערכת הבחירות הסוערת ואת כישלונו במרוץ סיכם הרב ניסים במכתב ששיגר בתגובה לאחד מאלו שהביעו בפניו את צערם. “איני יודע על מה תצטערו”, כתב הרב ניסים. “אם על הפרישה – הרי זו היתה דרישתי לפני כעשרים חודש ולבסוף ביטלתי את רצוני מפני רצון הרבים ובכללם גדולים וטובים, מכאן שהתוצאה היתה כרצוני. אם יש על מה להצטער הרי זו על התופעות שנלוו לאותה מערכה בה נתגלו אנשים העוסקים עם הציבור, כמה רחוקים הם מיראת שמים, ועל רוב התככים וההתרחשויות”. בנו מספר כי כאשר הכריזו על תוצאות הבחירות, קיבל הרב ניסים את הפסדו בשקט נפשי מוחלט ועל פניו לא נראה גילוי צער כלשהו. “רק אנחנו הצטערנו על שלא נענינו לרצונו שלא להעמיד את מועמדותו”, אמר.
בתשעה באב, יום חורבן הבית, שנת התשמ”א, בחצות היום, השיב את נשמתו לבוראו ונטמן בהר הזיתים בירושלים, מול מקום המקדש.
