מיוסף ועד יוסף – מרנן הראשונים לציון בדור האחרון • פרק סיום לפרויקט המיוחד

הוד קדומים עובר בנו כל אימת שאנו מדברים על ‘הראשון לציון’ באשר הוא. לא רק תואר שררה הוא, ולא רק מצנפת וגלימה שמקורם בחכם באשי שבטורקיה העותמאנית, אלא באנשי החיל, מעתיקי השמועה, שעמדו בפרץ מול הגזירות הרוחניות והגשמיות, שאיימו לפגוע בצאן מרעיתם.

אחד המיוחדים, כיהלום בכתר המלוכה, אוצר כלי חמדה, מלא תורה וחמלה, ואחד היה, הוא מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק”ל, שבעוד ימים ספורים ימלאו תשע שנים להסתלקותו לשמי רום וחסרונו מורגש בכל יום.

כמה שננסה לכתוב ולתאר את דמותו הגדולה, של האיש על העדה, כחמה בגבורתה, מחזיר העטרה ליושנה, הרי שלא נצליח לכמת זאת בפרק או בספר, אבל בלא כלום אי אפשר ולכן בדרכיו צעוד נצעד ברמה.

מרן הגר”ע יוסף זצ”ל נולד בעיר בגדד, לאביו ר’ יעקב עובדיה, ביום י”א תשרי תרפ”א. אחר שמלאו שלושים יום ללידתו, ביקש אביו, רבי יעקב, לפדותו מהכהן, אולם לא יום רגיל היה זה, שכן בליל אותו היום נתבקש בישיבה של מעלה הגאון רבי יעקב חיים ז”ל, בן הגאון מרן ה’בן איש חי’ רבינו יוסף חיים ז”ל. כל בני העיר בגדד הובילוהו למנחת עולמים ואף שבתו ממלאכתם מפני כבודו.

בסיום מסע ההלוויה, עמד רבי יעקב עובדיה והכריז: ‘דעו רבותי! עתה מתקיים פדיון הבן בביתי, לבני בכורי עובדיה יוסף, וכל הקהל מוזמנים היישר מכאן לסעודת הפדיון’. המוני בני אדם, הגיעו כולם, שרים רבים ונכבדים, ובכללם גדולי רבני בבל. מי שזכה בחמשת הסלעים היה הכהן הגדול מאחיו המקובל האלוקי רבי אפרים הכהן זצ”ל, כשהקהל כולו מברך את הרך הנולד, כי בו ימצאו נחמתם, וכה יעלה מעלה מעלה בתורה וביראת ה’, והיה שמו כשם הגדולים אשר בארץ.

בשנת התרפ”ה, כשהיה הרב ילד רך בן ארבע שנים, עלו הוא ובני משפחתו לארץ הקודש. עם בואם נתיישבו בעיר ירושלים בסמיכות לעיר העתיקה. באותה התקופה זכה עובדיה הצעיר לעלות בתורה וביראת ה’, וללמוד תורה מפי גדולי ירושלים, ומהודם שאב הרב אהבת תורה ויראת שמים.

באותם הימים הקימו ראשי אגודת ישראל את תלמוד תורה “בני ציון” בשכונת הבוכרים, ובו למד עובדיה הצעיר יחד עם רבים וטובים אחרים. בהיותו בן חמש שנים וחצי, בקיץ שנת תרפ”ו, סמוך לשעה ארבע אחר הצהריים, אירעה רעידת האדמה הגדולה בירושלים, שבה התמוטטו כשלוש מאות בתים ונהרגו למעלה ממאה ושלושים נפשות בני אדם, יהודים וישמעאלים. שעה מועטת לפני כן, נטל הרב מביתו ספר תורה נביאים וכתובים והלך לבית המדרש בישיבת שושנים לדוד, שם היה רגיל לעסוק בתורה. באותה שעה, בעליית הגג של הישיבה, היה עוסק בתורה הרה”ג המקובל רבי יעקב חיים סופר, בעל ספר כף החיים. ויהי כאשר רעדה הארץ, נזדעזע בנין בית המדרש וניזוק הרבה, נפלו המדרגות, וכל חומה לארץ תפול. הרב, שהיה ילד קטון, נקלע בארץ צרה וצוקה, שקע בבית המדרש ולא יכול היה להיחלץ משם, לולי ה’ עזרתה לו, שנחלצו עוברים ושבים לעזרת רבי יעקב חיים סופר זלה”ה ולעזרתו, להצילו ולשלחו חופשי לביתו. כך כשבגדיו כוסו עפר מן האדמה, הלך רועד לביתו, הפעם ללא ספר התנ”ך שאבד ברעש הגדול.

בתחילה כשנכנס הרב זצוק”ל לתלמוד תורה בירושלים, למד עם שאר חבריו התלמידים תורה ומשנה, כתיבה ודקדוק ושאר מקצועות, ומשנת התרפ”ז החל ללמוד אצל הגאון רבי נתן סאלם. כישורים נדירים היו לו לילד עובדיה, וכבר בהיותו כבן שש שנים וחצי החל רבי נתן ללמדו גמרא.

כשראו מחנכיו ומלמדיו את הבנתו הבהירה ואת כישוריו, אף שהוא עדיין רך בשנים, החליטו הם להעלותו לכיתה הגבוהה ביותר, שבה לימד רבי שלמה עבו זצ”ל. וכבר בהיותו בן ח’ שנים, נבחן אצל הרב עבו על כל המשניות של מסכת שבת, פסחים, אבות, סוכה, יומא, ועוד גמרא במסכת בבא מציעא פרק ב’ אוחזין בטלית ופרק אלו מציאות, והמפקיד והזהב, כשכמובן הכול נעשה בעל פה. גם אצל ר’ עמרם בלויא נבחן עובדיה הקטן על אותן המשניות, וכאות הערכה קיבל הוא במתנה את הספר הקדוש ‘ראשית חכמה’. מיד עם קבלת הספר החל עובדיה הצעיר את לימודו בו, תוך שהוא מאיר ומעיר את הערותיו.

בשנת התרצ”א, שב עובדיה בן ה-10 יחד עם אביו, לעיר מולדתם היא בגדאד שבבבל. תיכף עם בואו לשם, הלך לישיבת מדרש בית זלכא, שהקים רבי עבדאלה סומך זצ”ל, רבו של הבן איש חי, שם התיישב ללמוד גמרא. כשראו בני הישיבה את הילד בן העשר עוסק בלימוד גמרא, השתוממו על המראה והציגוהו בפני אב בית הדין רבי סלמאן עבודי ובפני רבי צאלח כדורי, רבי נסים כדורי ושאר רבני הישיבה. או אז החל הילד להרצות בפניהם משניות וגמרות בעל פה, כשהם משתאים מן המראה, עד שהניחוהו לשבת ללמוד עם תלמידי הישיבה הגדולים כבני עשרים שנה, ובהם כמה תלמידי חכמים מובחרים, אשר שמחו בו ואהבוהו מאוד ואמרו עליו שיהיה גאון בישראל בלי ספק. גם אב בית הדין קרא אליו את רבי יעקב, אביו של הרב, להזהירו שישגיח עליו היטב, כי ‘בלי ספק עתיד זה להאיר עיני ישראל בתורתו’.

אחר ימי הפורים של אותה השנה, חזר הרב עם אביו לארץ ישראל. והואיל ולא נמצאה ישיבה של ספרדים הראויה אליו ביחס לגילו, הכניסו אביו ללמוד שוב אצל מורו, רבי שלמה עבו זלה”ה, יחד עם שאר התלמידים בני כיתה ח’, אלא שרבותיו בתלמוד התורה הודיעו לאביו, כי לא יוכל בנו ללמוד עימהם, מאחר ששאר התלמידים אינם ראויים אליו.

בן עשר שנים בלבד היה עובדיה הקטן כשנכנס אל ישיבת פורת יוסף, שם נשתקע בלימוד במשך שנים רבות, מחורף התרצ”ב ועד שלהי שנת התש”ז. אז ירד מצרימה בעת שכבר יצא שמו למרחקים כגאון הגאונים.

הילד עובדיה רגיל היה לעסוק בתורה בישיבה במשך כל שעות הבוקר והצהרים ולפנות ערב היה מסייע לאביו, רבי יעקב, בעבודתו בחנות. ואף שחשקה נפשו בתורה, לא מצא מפלט מעבודתו זו. לכן לקח עמו ספרים לחנותו, והגה בהם גם בהיותו יושב בתוכה, ושם חיבר חיבור יקר בחידושים על התורה.

בקומה השנייה למעלה מחנותו של רבי יעקב, היה יושב ושוקד בתורה אחד מחכמי בבל היושבים בירושלים, הוא הרה”ג חסידא קדישא רבי ששון לוי, שהיה רגיל ללמוד בנגינה בהתלהבות דקדושה, ודברי תורתו בתוך פיו כאש מתלהטת. וכשהיה הולך קולו ונשמע בחנותו של רבי יעקב, הייתה אהבת התורה בוערת בלב באותה העת, עיניו של עובדיה הצעיר היו זולגות דמעות, הן לא ייתכן שאחרים יכולים ללמוד תורה והוא לא.

אולם ראה השם בעוניו ולאחר שכשאירע והשאירוֹ אביו לבדו למכור בחנות, בכל פעם שהיה שם פניו לאחור ליטול דבר מה כדי למוכרו, היו נגנבים מחנותו דבר אחד או שניים, ועל ידי זה נוכח אביו כי לא יצלח בנו למלאכת חנווני. בהמשך ראה אביו שוב כי לא יוכל ללא עזרתו של בנו הבכור ושוב ביקשו להושיט ידיים לעזרה במצבה הכלכלי של המשפחה עד שראו ראשי הישיבה, כי הנער השקדן אינו שוקד עוד בינות לספסלי בית המדרש, ומצאוהו בחנות המשפחתית. ‘הנח לבנך ללמוד תורה ואנחנו נעבוד במקומו’, פנו ראשי הישיבה, רבי עזרא עטייה ורבי יהודה צדקה אל ר’ יעקב עובדיה, שנבהל מההצעה ההזויה, ‘חלילה וחס שאתן לתלמידי חכמים שכמותכם לעבוד בחנותי’, השיב, והם מצדם לא מרפים, ‘עדיף שאנחנו נעבוד ובנך עובדיה ילך ללמוד’. כשהבין האב את משמעות הדברים, שחרר את בנו מעבודה, ומאז ועד סוף חייו היה שקוד על דלתות התורה.

בשנת תש”ד נשא לאישה את רעייתו הרבנית מרגלית ע”ה, ואז החל לכהן כדיין בבית דינו של רבו הגאון רבי עזרא עטיה. לימים סיפר מרן בהקשר זה כי בהיותו צעיר לימים מיד אחר נישואיו, צירפו אותו לבית הדין הרבני של עדת הספרדים בירושלים, וישב בדין יחד עם מורנו ראש הישיבה הגאון המפו’ רבי עזרא עטייה זצוק”ל, והגר”ע שאקו זצ”ל, ועוד. ומאחר ולא הגיעו אליהם תיקים רבים, היו מסיימים את דיוניהם במהרה, וכך נותר בידם שעות פנויות, והיו יושבים יחד, ראש הישיבה זצ”ל עם מרן ומלבנים סוגיות רבות בהלכה. ובמשך הזמן עבר עמו על כל הספר שכתב מרן רבנו על הבן איש חי ופורסמו בסדרת הספרים הליכות עולם.

לבקשתו של הראש”ל הרב עוזיאל, בשנת 1947 עבר למצרים, שם היה סגנו של הרב הראשי הרב נחום אפנדי ואב בית דין. במצרים מצא מחויבות דתית חלשה, לא רק בקרב המוני העם, אלא גם בקרב המנהיגות ואף בקרב הרבנים המקומיים.

הרב אהרן שויקה, שהיה מעסיקו מטעם הרבנות, מינה אותו לשמש כראש ישיבה בישיבתו אהבה ואחווה, ותמך בו במאבקיו. אחת הבעיות החמורות מבחינה הלכתית הייתה מערך הכשרות במוסדות הציבור, דבר אשר גרם לסכסוכים בינו ובין אישים בקהילה, ובהם עם כמה מהרבנים. בעקבות אירועים אלה התפטר מתפקידו, שנתיים לאחר בואו, בשלהי תש”ט.

אחד הסיפורים המטלטלים ביותר, והפחות מפורסמים על התקופה ההיא במצרים, יכולים ללמד על גודל חשקו ואהבתו של מרן הגר”ע יוסף ללימוד התורה. היה זה כשבנו הרב יעקב זצ”ל היה בן שנתיים והרבנית בר שלום בת שלוש. המשפחה התגוררה בקומה חמישית ויעקב הקטן מצא גמרא כלשהי והחל להשליך מהחלון דפים שהוא קרע, תוך שהוא נהנה להביט כיצד הניירות עפים מקומה חמישית עד הרצפה. יעקב לא הספיק לקרוע הרבה, אבל אז הבת עדינה ראתה את אביה מגיע, מסתכל על גזירי הנייר, אוסף אותם ורץ הביתה. “אמא לקחה את הגמרא מיעקב ואבא נכנס הביתה כשהוא שואל ‘איפה הגמרא'” סיפרה הרבנית בר שלום, “אמא השיבה לאבא: ‘אל תאשים את יעקב, הוא ילד קטן, הוא לא מבין’. אבא נישק את הגמרא וישב לבכות. באותה העת המצב הכלכלי לא אפשר רכישת גמרא חדשה, ואבא החל במסע לשיקום הגמרא. הוא ירד למטה והתחיל לחפש את הקרעים. רק כמה שעות לאחר מכן, כשאבא נרגע, הוא חיבק אותנו והעביר לנו את המסר והאהבה שהייתה לו לספר הקדוש הזה, באיזה אהבה ומתיקות הוא דיבר לשנינו, על רגל אחת הרים אותי וברגל השנייה את יעקב, חיבק ונישק אותנו ואת הגמרא שהייתה על השולחן והסביר כמה זה ספר יקר ואסור לקרוע. הוזלתי דמעות בלי סוף, כיוון שזכרתי את הכאב שלו כשנכנס הביתה. הוא היה צעיר מאוד, בן עשרים ושבע, ילד בעצמו”, סיימה את תיאורה.

את סיפור עלייתו, ירידתו למצרים וחזרתו ארצה של מרן זצ”ל, כמעט אין מי שלא מכיר. גם את סיפורי הרדיפות שחווה. עם חזרת משפחת יוסף לארץ ביקש הצורב הצעיר לחזור אל מקום לימודיו הקודם בישיבת ‘פורת יוסף’, אולם שם סירבו לקבל אותו. “מי שעזב לא חוזר”, אמרו בישיבה, והקושי הכלכלי התגבר. עול פרנסת הבית שנפל על האברך הצעיר הרב עובדיה יוסף היה קשה עד בלתי אפשרי, ולפרנסתו החל מי שהיה סגן רבה של מצרים לשמש כמורה לנערים צעירים בתלמוד תורה בני ציון שבשכונת הבוכרים.

אט אט החל השינוי בביתו של מרן זצ”ל לתת את אותותיו. היה זה עוד הרבה לפני שנבחר לרב ראשי של תל אביב, לאחר שנבחר לכהן כאב בית הדין בפתח תקווה, ומשם דרך כוכבו.

עם סיום תקופת הדיינות בעיר פתח תקווה שב מרן אל עיר הקודש ירושלים, לשכונת תל ארזה. שם, בדירה ההיא החלו לבצבץ זרעי המהפכה הרוחנית באמצעות הפוליטיקה. על הימים ההם מספרת הרבנית עדינה: “מתחת לדירה שלנו היה מקלט שהפך לבית הכנסת, אליו היו מגיעים כל ערב חבריו של אחי הרב יעקב, הם היו לומדים איתו ואחר כך היו עולים ומדברים על פוליטיקה, על התאחדות הספרדים ועל רב ראשי לישראל. הם היו מוציאים עלון, הוציאו מעין עיתון לכל הציבור הספרדי, והכול כמובן בהתנדבות כשאבא משמש להם מנהיג. במשך השנים, הרב ניסים זאב הוביל את התנועה הזאת בירושלים וקיבל שלושה מושבים בעירייה, לאחר מכן באו לאבא וביקשו להקים תנועה ארצית. אבא אמר כן, אמא אמרה לא. ‘הפוליטיקה תגרום לך לביזיונות, היא תעפיל ותאפיל על גדולתך בתורה, והכבוד שלך ייפגע’, היא ניסתה לשכנע, אבל אבא ענה לה כך: ‘יחזקאל הנביא נקרא יחזקאל בן בוזי, ולמה נקרא כך, בגלל שביזה את עצמו בשביל התורה ולמענה ועל כן קיבל משהו מיוחד, זכה שכל נבואה שהתגלתה לו על ידי הקב”ה נפתחת במילים ‘אתה בן אדם’, אף נביא לא זכה לכבוד הזה, כי המבזה את עצמו למען התורה זכאי להיקרא ‘בן אדם’ והוא מילא את חובתו כבן אדם’, והוא אמר לאימא: ‘מה אני אגיד לבורא עולם כשאגיע למעלה? שאני לא הנהגתי את עם ישראל כי חרדתי לכבודי? זה מה שאת רוצה?’ הוא אמר את זה בכאב לב גדול מאוד. הוא ידע שהפוליטיקה תפגע בכבודו, והיא פגעה, אבל לא היה מוכן לוותר”.

אחרי שנים מספר שבהן התגורר בירושלים וכיהן כדיין בעיר, שוב נאלצו הרב ובני ביתו להעתיק את מקום מגוריהם, והפעם אל מרכז הארץ. בשנת ה’תשכ”ט (1968) נבחר לכהן כרב ראשי בעיר תל אביב. בכהונתו כרבה של תל אביב, כמו גם בכהונתו כדיין בפתח תקווה ובירושלים, לא היסס הרב לצאת נגד עמיתיו הרבנים והנחיל דעת ויראת השם תוך החזרת עטרת יהדות ספרד ומנהגיה.

לא לאורך זמן נשאר מרן רבנו עובדיה יוסף בתפקידו זה. שלוש וחצי שנים מאוחר יותר, בז’ בחשוון ה’תשל”ג, כבר נבחר לתפקיד שאליו הכול נשאו את עיניהם, תפקיד הראשון לציון והרב הראשי לישראל במקומו של הרב יצחק נסים זצ”ל.

בחירתו לתפקיד לא הייתה קלה ולוותה בסערה ציבורית. בתחילה היה זה קודמו בתפקיד, הראשון לציון הגר”י ניסים, שביקש ממרן להגיש את מועמדותו לתפקיד לאחר שהודיע כי אין בכוונתו להתמודד שוב לתפקיד, אולם אחרי שכבר הגיש מרן הרב עובדיה יוסף את מועמדותו, הובילו גורמים פוליטיים לכך שהגר”י ניסים יציג שוב את מועמדותו, וכך הפכה מערכת בחירות זו למלאה ביריבות אישית, אך לא פחות מכך מלאה בדיונים הלכתיים שבשיאם צלל המועמד הצעיר לתפקיד בין נבכי ההלכה והעלה להתיר את מועמדותו לתפקיד אף שמדובר לכאורה בהדחת רב מכהן מתפקידו. את תשובתו ההלכתית זו העלה בין דפי ספרו ההלכתי שאין שני לו, שו”ת יביע אומר.

מועמדותו לתפקיד זכתה בתמיכתם הנרחבת של היהדות החרדית, ספרדים, אשכנזים, ליטאים וחסידים כאחד תמכו במועמדותו שזכתה גם לתמיכה מיוחדת מהגאון הגדול רבי יוסף שלום אלישיב זצ”ל, שכיהן באותה העת כדיין. ברקע מערכת הבחירות הסוערת עמדה פרשת פסק דין האח והאחות שאותם התיר הרב גורן בניגוד מוחלט לכל גדולי ישראל באותה העת, מה שהוביל לתמיכה מוחלטת במועמדותו של הגאון הספרדי הצעיר לצד תמיכה במועמדות של הרב האשכנזי המכהן הרב אונטרמן.

בסיומה של מערכת הבחירות ואחרי עבודת מטה שבראשו עמד בנו הגאון רבי יעקב יוסף זצ”ל, התבררו התוצאות: 81 מתוך חברי הגוף הבוחר תמכו במועמדותו של מרן רבנו עובדיה יוסף לתפקיד, לעומת 68 בלבד שתמכו בגאון רבי יצחק ניסים.

במהלך כהונתו של מרן הגר”ע יוסף בתפקידו זה ניסו כל העת גורמים פוליטיים לקצר את כהונתו ולפגוע במעמדו, כשבין היתר הובילו חוק שקצב את כהונתם של הרבנים הראשיים לעשר שנים, דבר אשר היה למורת רוחו. אחד הפעילים להשגת חקיקה זו היה שר האוצר משה ניסים, בנו של הרב נסים, קודמו בתפקיד.

לאחר שסיים את תפקידו המשיך מרן זצ”ל לכהן כדיין בבית הדין הרבני הגדול. במקביל הנהיג את מפלגת ש”ס והקים את “מועצת חכמי התורה” של המפלגה, בנשיאותו. חברי הכנסת דאז יוסי שריד ויאיר צבן עתרו לבג”ץ, בדרישה שיאסור פעילות פוליטית על ידי דיין בבית הדין הרבני ובית המשפט, קבע כי אין זה ראוי שדיין יעסוק גם בפעילות פוליטית, מה שהוביל לפרישתו מתפקיד דיין בית הדין הגדול לערעורים.

אחרי שהתפטר מתפקידו כדיין יכול היה מרן רבנו עובדיה יוסף להתמסר להחזרת העטרה ליושנה באמצעות הכח הפוליטי הגדול שהיה בידיו בדמותה של מפלגת ש”ס שאותה הקימו בנו הגאון רבי יעקב יוסף זצ”ל, רבי שלמה דיין, ויבדלחט”א ר’ ניסים זאב ור’ יעקב כהן.

חיבוריו התורניים של מרן הרב עובדיה יוסף זצוק”ל הפכו הם לחלק חובה בכל בית יהודי, כשהם כוללים עשרות ספרים ואלפי פסקי הלכה לצד חידושי הלכה ואגדה, שחלק מהם טרם ראו את אור הדפוס. בין חיבוריו ניתן למנות את יביע אומר, יחוה דעת, הליכות עולם, חזון עובדיה, לווית חן, טהרת הבית ומאור ישראל.

כשיצא לאור ספרו של הרב “חזון עובדיה” על הלכות פסח שבו רבינו פסק כדעת מרן השו”ע רבינו יוסף קארו שהוא המרא דאתרא דישראל, וחלק על רבינו יוסף חיים זצ”ל בעל “הבן איש חי” שנטה קו בהרבה מהלכות ומנהגי פסח מדעת מרן ופסק כהרמ”א, ירושלים הספרדית היתה כמרקחה, חכמי בבל שלא הכירו את מורינו כדבעי לא הבינו כיצד צעיר לימים ירהיב עוז לחלוק על רבי יוסף חיים, ה”בן איש חי”, קבלו בפומבי והציקו לרב עד מאוד.

הרב היה מותש, מצב בריאותו הלך והידרדר במשך שלשה שבועות, יום אחד עלה חומו מעל 40 מעלות, והוא כמעט איבד את הכרתו, הרופא שהוזעק קבע כי חייו שרויים בסכנה ח”ו. כל מי שנכנס לחדרו נדרש לטבול ידיו בליזול. הרב איבד את הרצון לחיות כשראה שכל מה שטרח למענו לא מתקבל, כשלא רצו לשמוע את האמת היחידה מבחינתו שכל כוונתו לשם שמים, שחייבים לפסוק כמרן רבי יוסף קארו שכל בני ספרד קיבלו עליהם ועל זרעם את הכרעת מרן השו”ע רבינו הגדול מרן רבי יוסף קארו, אשר מלך המלכים חפץ ביקרו.

רבינו הוציא לאור את ה”יביע אומר” ח”א בשנת תשי”ד בהיותו בגיל 33, שו”ת “יביע אומר” נחשב ליצירה למופת אשר יצאו לו מוניטין בכל קצווי תבל ונתקבל בהערצה גדולה בין גדולי הפוסקים ותלמידי החכמים. מאלפי הדפים משתקפים דיאלוגים מרתקים שקיים עם גדולי עולם, כדוגמת: הראש”ל הרב בן ציון חי עוזיאל זצ”ל, רבי עזרא עטיה זצ”ל, רבי שלום משאש זצ”ל, רבי אליעזר ולדנברג זצ”ל מחבר שו”ת “ציץ אליעזר”, הרה”ג בן ציון אבא שאול זצ”ל, חכם יוסף עדס זצ”ל, הרה”ג רבי יוסף שלום אלישיב זצ”ל, האדמו”ר מערלוי זצ”ל, הרה”ג מנשה קליין זצ”ל ועוד סדרה של גדולי ופוסקי הדור.

בערוב ימיו סבל רבנו הגדול מכאבים נוראיים שלא אפשרו לו ללמוד וכשהיו לו כאבים עזים בחוליו האחרון, אמר לא פעם: ‘אם אני לא יכול ללמוד, אין לי צורך עוד בחיים’ ואכן בשמיים שמעו את בקשתו.

ביום ג’ במר חשוון תשע”ד נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון האלוקים, האיש אשר אזר כגבר חלציו לרומם את קרנה של יהדות ספרד, האיש שאהבת התורה הייתה שמו השני, הסתלק לגנזי מרומים ואותנו הותיר יתומים.

גדולת מרדכי

שנת תשמ”ג, משרדי הרבנות הראשית לישראל.

בצעדים מדודים פוסע מעודנות אל לשכתו החדשה, הראשון לציון הטרי. אך לא מכבר נבחר הגאון רבי מרדכי אליהו אל התפקיד הרם, וכעת זהו יומו הראשון בלשכה שבה יותיר את חותמו בעשר השנים הבאות.

הדלת נפתחת הוא מביט אנה ואנה. השולחן ניצב לפניו, הוא סוקר בקפידה את לשכתו ופונה אל עוזרו באותם הימים, ר’ אלי בן דהן.

‘תביאו לי כיסא חלופי’, פוסק הרב בפסק הראשון שיוצא מפיו בלשכת הראשון לציון, והעוזר תוהה בקול: ‘הכיסא לא נוח? הוא נראה דווקא מכובד ומתאים לרב הראשי לישראל’, אך לתשובתו החדה הוא לא פילל: ‘שאני אשב על הכסא של הרב עובדיה יוסף?’ שאל הגר”מ אליהו בתדהמה, ‘איך אני יכול בכלל לחשוב לשבת על כסאו של גדול הדור? איני ראוי לשבת על כיסא קדוש זה שהיה שייך לרב עובדיה יוסף’, הסביר הרב את סירובו הנחרץ. “מיותר לציין שעל אתר, עוד באותו היום החלפתי את הכיסא בכיסא אחר”. את הסיפור הבלעדי הזה, סיפר הרב בן דהן לעיתון יום ליום באחד השנים והוא יכול ללמד על ההערכה הרבה של הראשון לציון הגר”מ אליהו, מחליפו בתפקיד של מרן הגר”ע יוסף.

מרן הגאון הגדול רבי מרדכי אליהו זצוק”ל, היה הראשון לציון החמישי, שהתמנה לתפקידו מאז הוקמה מדינת ישראל. הרב שימש בתפקידיו הציבוריים מהשנים ה’תשמ”ג עד ה’תשנ”ג, אז היה הרב הראשי לישראל, הראשון לציון ונשיא בית הדין הגדול.

הרב נולד בכ”א באדר ה’תרפ”ט לאביו המקובל חכם סלמן אליהו זצוק”ל, ולאמו הרבנית מזל טוב ע”ה, שהייתה אחותו של הרב יהודה צדקה זצוק”ל. בכ”ה בסיון ה’תש”ע הסתלק הרב לבית עולמו.

בשנת ה’תש”ך התמנה הרב לדיין בבאר שבע, והיה לדיין הצעיר ביותר בארץ, כשהוא בן 31 שנים בלבד. בשנה זו הטיל הגאון הרב יצחק ניסים על הרב אליהו להתעסק בהעלאת עצמותיו של החיד”א לארץ ישראל, והרב היה זה שטיפל בארון הקבורה בניסים ובמופתים גלויים, כפי שהעיד בכתב ידו. עשר שנים לאחר מכן, בשנת ה’תש”ל, התמנה הרב כבר בית הדין הגדול.

כאמור, בד’ בניסן ה’תשמ”ג נבחר הרב מרדכי אליהו לשמש כראשון לציון וכרב הראשי הספרדי, לצדו של הגאון רבי אברהם אלקנה שפירא זצוק”ל, שהיה הרב הראשי האשכנזי.

“גם כשכבר הפסיק הרב לשמש כנשיא בית הדין הגדול”, מספר הרב אלי בן דהן, “היו מגיעות לפתחו שאלות הלכתיות חמורות מבית הדין. מעשה היה באדם שברח להולנד והותיר את אשתו עגונה כשהוא מסרב בכל תוקף לתת לה גט כריתות. אחרי שנים מספר הגיע פתאום מבית הדין בהולנד גט המיועד לאישה, בית הדין שמחו מאוד והזמינו את האישה לבוא לקבל את הגט. והנה לאחר כמה ימים מתקבל פקס מהבעל בחו”ל שמודיע כי הגט הוא ‘גט מעושה’, כלומר גט שנעשה בעל כורחו וממילא הוא פסול, והאישה אסורה להינשא. בית הדין היה נבוך, רוב הדיינים היו נגד מסירת הגט לאישה ודעת יחיד הייתה למסור לה את הגט, פנה אלי אחד מהדיינים וביקש שאשאל את חוות דעתו של הרב מרדכי אליהו, הגעתי אליו עם השאלה, הרב עיין בסוגיה ואמר לי: דעתי להתיר ולמסור את הגט לאישה, אבל אני לא רוצה להכריע בזה לבד, לך תשאל את הרב משאש.

“נסעתי בלילה לרב משאש שהיה אז זקן מופלג כבן 93 לערך, ואמרתי לו שהרב מרדכי אליהו מבקש את חוות דעתו, שאל אותי הרב משאש, ‘הרב אליהו אמר עוד משהו?’ עניתי לו שהרב אמר שדעתו להתיר בזה אבל הוא לא רוצה להכריע לבד. אמר לי הרב משאש, תניח לי על השולחן את הספרים האלו והאלו, הנחתי לו, והלכתי. למחרת בבוקר בשעה שמונה, מתקשר אלי הרב משאש ואומר לי ‘בא אלי הביתה, הפסק דין מוכן’, הגעתי בזריזות, הרב מביא לי שמונה עמודים צפופים כתובים בכתב ידו, ‘מתי הרב הספיק לכתוב את כל זה?’ שאלתי אותו. ואז הרב הרים אלי את העיניים ואמר לי, ‘תאמין לי, לא ישנתי הלילה בכלל, כל הלילה ישבתי וכתבתי להתיר את אותה עגונה אומללה’. חזרתי לרב מרדכי אליהו, הרב עיין בפסק, שמח מאוד, אבל אמר לי: ‘אני היה דעתי להתיר מכיוון אחר לחלוטין, ומנימוקים אחרים’, ישב הרב וכתב עמוד אחד (ידוע שהרב היה כותב בקיצור נמרץ) עם נימוקים אחרים להתיר, והגט נמסר.

“לימים כשנפטר הרב משאש סיפר הרב בהספדו את הסיפור הזה על גדלותו של הרב משאש, ואת החלק שלו בכל הסיפור השמיט. אחר כך אמרתי לו: ‘הרב, למה לא סיפרת שגם אתה היית מעורב, וגם אתה חתמת להתיר?’ הסתכל עלי הרב כאילו לא מבין מה אני רוצה ואמר לי: ‘מה קשור מה אני עשיתי? אני עכשיו מספיד את הרב משאש ורוצה שידעו כמה היה גדול בתורה’. כמה ענווה הייתה לו”, מסכם הרב בן דהן בצער.

גם בענייני הפוליטיקה טעו רבים ברב. “הרב בכלל לא היה בוחר בשום מפלגה”, מעיד בנו הרב יוסף אליהו, “בקלפי אבא היה מכניס פתק לבן, דעותיו היו קיצוניות ביותר נגד המדינה. פעם אחת שאלו אותו איך נעשית רב ראשי לישראל בעוד אתה נגד הממסד, ענה להם אבא שהוא בדיוק כמו מנחם בגין, שגם היה לוחם במחתרת ולבסוף נעשה ראש ממשלה. הרב תמיד היה רגיל לומר כי דעותיו לא השתנו, אבל את הדרך להשגת עמדותיו, הוא שינה”.

“הרב היה רגיל לומר כי בפועל אין בין כל המגזרים ביהדות הבדלים גדולים, שהרי ב-95 אחוזים מהמקרים אנחנו אותו הדבר לחלוטין. לכולנו אותו שולחן ערוך, אותה הלכה, ואותה התורה. אז מדוע להיתפס באותם חמישה אחוזים של שוני, שהם בעיקר בהשקפה, במקום לתפוס את הרוב שהוא העיקר? דעתו של הרב הייתה שצריכה להיות מפלגה אחידה לכולם, ולא משנה סוג הכיפה. ‘אחרי מאה ועשרים שנה’, היה אומר הרב, לכולם ‘יש את אותה הכיפה’, אהבת ישראל הייתה בראש מעייניו”, מסכם בנו הרב יוסף אליהו שליט”א.

מחיבוריו: ‘דרכי טהרה’ – טהרת המשפחה והלכות צניעות, ספר זה יצא לאור גם בקצרה בשם “קיצור דרכי טהרה”. ‘דרכי הלכה’ – הלכות הסודרות על ספר ‘קיצור שולחן ערוך’ לפי מנהגי הספרדים ועדות המזרח. ‘אמרי מרדכי’ – על שולחן ערוך אורח חיים. ‘מאמר מרדכי’ – חלקים רבים בהלכה ובאגדה. בבית המדרש ‘בית הוראה לרבנים’ שהקים הרב שוקדים על הוצאת ספרים נוספים, כולם מכתבי ידו ומשיעורים שמסר, על הלכות שבת יצאו ה’ כרכים, עוד ה’ כרכים מהשו”ת שנשאל הרב, על פרשת השבוע יצאו ו’ כרכים, כמו כן יצא ספר משיעורים שמסר הרב מדי שנה בשנה בי”ג אלול, יום הילולת הבן איש חי זיע”א, ועוד היד נטויה.

אב בחכמה

בין החוליות בשרשרת הראשונים לציון, הוא הגאון רבי אליהו בקשי דורון זצ”ל. ענוותן כהלל היה, ודווקא בשל כך סיפור חייו וגדולתו התורנית, צריכים לימוד הרבה יותר.

הראשון לציון הגאון רבי אליהו בקשי דורון נולד בירושלים לאביו ר’ בן-ציון ולאמו מרת טובה שעלו ארצה מפרס ואת מקום מגוריהם בחרו לקבוע בעיר הבירה. אביו היה סוחר ירושלמי אוהב תורה ולומדיה, חבר בוועד עדת הספרדים ומייסד בית הכנסת ‘ישא ברכה’ ומתיבתא בית הראשונים לציון ברחוב ז’בוטינסקי, שם התפללו רבני ירושלים של מעלה, רבה של עיר הקודש והמקדש רבי אליהו פרדס, הראשון לציון הגאון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, מרן הרב עובדיה יוסף ואחרים שכתרם כתר תורה וכתר שם טוב על ראשם. על ברכיהם גדל הילד אליהו למשפחת בקשי דורון.

אך למרות זאת לא הייתה משפחתו משפחה בסגנון חרדי, אביו פרנס את בני משפחתו בכבוד ואליהו הקטן התחנך בבית הספר בשכונת רחביה. ישיבה? מאן דכר שמיה. אבל אז לפתע פתאום החליט הילד שגדל לנער כי הוא הולך לישיבת הדרום, שמה של הישיבה יצא למרחקים, אך לא הפחידה היא את הוריו של אליהו, הן זוהי ישיבה תיכונית שבה לומדים תורה לצד עבודה, ומשם בוודאי יצא אליהו יהודי טוב, מתפלל שלוש תפילות ביום וקובע עיתים לתורה. לישיבה זו הלך יחד עם חברו וידידו הטוב שילה רפאל, שלימים גדל ונתגדל הפך לתלמיד חכם ומונה לדיין ורב שכונה בירושלים. שילה רפאל זה היה בנו של ד”ר יצחק רפאל מראשי המזרחי, ומשכך סמכו ההורים כי לבנם לא יארע דבר חלילה וימשיך הוא להיות יהודי פשוט שאין במוחו רעיונות של ישיבות שחורות וכדומה.

שני נערי החמד אליהו ושילה היו לידידים בלב ובנפש, לכל מקום היו צועדים יחד וכל פעולה עשו בעצה אחת, כך גם הלכו למחנה בני תורה שהיה באותם ימים ונועד לבני ישיבות שאינן חרדיות. השניים הלכו הניצוץ בער והם נשרפו. הכירו שם את הגאון רבי יעקב כץ ראש ישיבת הכותל ומשם החליטו: “הולכים לישיבת חברון”.

בתחילה לא אבתה אמו של הצורב הצעיר אליהו למשפחת בקשי ליתן לו לילך, אך לימים הוא יספר לכותב השורות כי לא שאל את אמו אלא הלך ללמוד תורה. אולם בני המשפחה מעידים כי בכל זאת בלא כלום אי אפשר ועל כן פיצוי קטן היה מעניק לאמו במשך השנים, בכל יום שישי, גם אחרי שהתמנה לרב ראשי לישראל היה מגיע לבית אמו שבירושלים, מפשיל את שרווליו ומתחיל לנקות ולשטוף את הבית. “כך הוא הראה לה שהוא נשאר שפוי ולא מנותק”, מספרים הם.

נכנסו השניים אל עולמה של תורה ממלכת חברון שבגבעה, שם למד והתחנך עם אריות שבחבורה ואף זכה במקצת מן העתים להפוך לחברותא של ראש הישיבה הגאון רבי יחזקאל סרנא, שהיה מכין עמו את השיעורים הנמסרים בישיבה.

בהגיעו לפרק האיש מקדש הגיע אל הישיבה רבה של עכו רבי אליהו לופס, מחכמי פורת יוסף, וביקש חתן לבתו החסודה. נתן הוא עיניו בבחור הצעיר אליהו בקשי דורון, השלים את המקח וזכו הם לברך על ענבי הגפן בענבי הגפן.

שומה זאת עלינו לדעת כי באותה העת כמעט לא עסק הרב בהלכה, עיקר מאוויו ומרצו הופנו ללימוד הגמרא, וכך היה עד חתונתו, אז החל ללמוד בכולל הרב קוק, משם עבר אל הכולל שבישיבת קול יעקב, ולאחר מכן אף הגיע אל ישיבת הדגל הספרדית ישיבת פורת יוסף, שם מסר האברך הצעיר שכבר הפך לרבי אליהו שיעורים תמידין כסדרן והיה נושא ונותן עם בחורי הישיבה.

בשת 1970 החל לטפס אט אט בעולם הרבנות. בתחילה נבחר הוא לכהן כרב שכונה בעיר בת ים, שהיתה רחוקה מתורה והשממה בה היתה רבה, אולם שנתיים לאחר מכן כבר קפץ עליו עול הרבנות ובהוראת מרן רבנו עובדיה יוסף התמודד בבחירות לרבנות העיר שנערכו באותה העת וזכה בתפקיד כשהוא עדיין עול ימים.

מסירותו לציבור לא ידעה מרגוע, אולם למרות הכול לאחר שנים מעטות כבר נאלץ לעזוב את העיר לטובת העיר הצפונית האדומה, חיפה. אחרי שמונה עשרה שנים של פריחה תורנית ענקית הגיעה גם העת להיפרד מהעיר חיפה. בשנת 1993 נבחר לתפקיד “הראשון לציון” – הרב הראשי הספרדי לישראל, בתמיכת מרן הרב עובדיה יוסף, וניצח במרוץ את יריבו הגאון רבי דוד חיים הלוי רבה של תל אביב.

יום אחרי הבחירות הגיע הראשון לציון הנבחר עם עמיתו הרב ישראל מאיר לאו לגאון רבי שלמה זלמן אוירבך, שכמו צפה את מאבקיו בנושא השמיטה ובנושאים אלה ואמר לו: “הרב עובדיה הוא הרב שלך, תעשה מה שהוא אומר”.

במהלך השנים האחרונות של מרן הרב עובדיה זצ”ל, התחזק הקשר בין הראשונים לציון עד מאוד ושיאו של הקשר התבטא בבחירות לרבנות הראשית לישראל, אז התמודד על התפקיד הראשון לציון הגר”י יוסף. באותם ימים המתח בבית ברחוב הקבלן היה רב, גורמים כאלו ואחרים איימו על הניצחון של הבן יקיר ומרן זצ”ל היה בצער גדול.

באחת הפעמים הוא קרא לידידו הגאון רבי אליהו בקשי דורון ואמר: ‘אני מבקש אותך, תעזור לי שהבן שלי יבחר לתפקיד’. הרב בקשי שמע וקיבל ומיד החל במסע שכנועים בין מכריו הרבים. באחת הפעמים זימן את ראש עיריית בת ים דאז שלומי לחיאני שהיה אגוז קשה לפיצוח ואמר לו: ‘אני גוזר עליך בגזרת מרא דאתרא, אתה תצביע עבור הרב יצחק’, וברירה אחרת כמובן לא נותרה. לא היה זה ראש העיר היחיד כי אם רבים וטובים היו כך, ולא פלא שבסופו של יום מי שקיבל את ההזמנה להגיע הראשון לביתו של מרן זצוק”ל היה הגר”א בקשי דורון.

אחד הסיפורים שדומה כי מעולם לא קיבלו חשיפה ראויה, התרחש בעת שפתיתי השלג נערמים אט אט, התושבים נסים אל תוך הבתים, גם החתולים דאגו לסגור את הפחים, כולם מכוסים היטב ליד האח הבוער, ורק אחד צועד לו לאיטו, ממרום גילו, מפלס דרך לעצמו בין ערמות השלג שכבר הספיק להיערם בשכונת בית וגן שבבירה.

שעה קודם לכן סוגיה חמורה מעסיקה את הראשון לציון, שאלה שיש בה הרבה צער ואם יביאה אל פתרונה הרי ששמחה גדולה תבוא אל הזוג הממתין לתשובה בעניין שהרב נחשב מומחה בו. הגאון רבי אליהו בקשי דורון לא מהסס, הוא ניגש בכל כוחו כדי לפתור את הבעיה. הוא החל לבסס את פסקו מבלי שים לב לרוח סער וסופה קרה שיש בחוץ. אש התורה הפועמת בו היא זו שמחממת את גופו החלוש, ואז הוא נזכר, הרי יש ספר פלוני שיכול לשפוך אור על סוגיא, דא עקא שספר זה אינו בנמצא. מביט הוא ימינה מביט הוא שמאלה, רואה הוא את השלג שכבר הספיק למצוא במעונו אכסניא, הוא מרים את הטלפון ומחייג אל נהגו, ‘רבי גלעד אני זקוק לספר פלוני בדחיפות’, אמר.

‘כבוד הרב, עכשיו? בשלג? דחוף?’ תוהה הוא בקול ומשמיע את ספקו באזני רבנו. ‘כן’, פוסק הרב באופן חד משמעי. ‘אם הרב אומר אני יוצא אל הדרך’, אבל אז מתברר שנסיעה שלוקחת חמש דקות מרחק מתארכת לה ללמעלה מחצי שעה, אבל סוף סוף הוא מגיע, הוא נוקש על דלתות לשכת הגזית, מחפש את הרב אך לא מוצא אותו. ‘איפה הרב?’ הוא שואל. אחרי חיפושים הוא מחליט לצעוד בקור אל בית הכנסת, הוא מגיע אל שעריו והרב כבר כמעט יוצא. ‘לבני הזוג ששאלו את השאלה אין זמן לחכות, הייתי חייב לילך’, וכך עשה הראשון לציון את דרכו בשלג כשבחוץ אין נפש חיה, והכול כדי להתיר את השואלים ממצוקתם.

עם התפרצות נגיף הקורונה בעולם, גם הראשל”צ – שהיה בעל ייסורים רבים – נדבק. בתחילה היה נראה כי המצב הוטב, אבל בחול המועד פסח נגזרה גזירה והוא השיב את נשמתו לבוראה. במסע הלוויתו השתתף מניין מצומצם של אנשים, כאמור בשל הנגיף, אך בוודאי הוא שש ועולץ על כך, מעדיף שלא יפארו את שמו.

מלכות שלמה

מרוקו. שנת ה’ אלפים תש”ט.

מרים עמאר מביטה בילדה הקט בן השלושה חודשים, אך לא מכבר יצא הוא לאוויר העולם וכעת עומד בשערי מוות שלמה משה הקטן חלה בדלקת ריאות קשה שנחשבה באותה עת למחלה חשוכת מרפא. כשצערה רב, דרשה גב’ עמאר ברופאים ובמומחים בתקווה שאולי אלו יביאו בכנפיהם מזור לחוליו הקשה גם לד”ר בן זקן רופאו האישי של המלך דאז מחמד החמישי, שאמר כי קצרה ידו מלהושיע את הרך האומלל הגיעה האם בתקווה שזה יציל את בנה אך זה כאמור השיב כי קצרה ידו מלהושיע. אך לא עת הישועה עתה אולם יום יבוא וד”ר בן זקן יציל את שלמה משה ממעצר אכזרי.

לא אשה למודת סבל כמרים עמאר תיכנע. האם השבורה והרצוצה החליטה לנסוע אל אחד הכפרים המרוחקים מקזבלנקה שם התגוררו, אל מקום ציונו של רבי דוד ומשה ע”ה שידוע בקרב יהודי מרוקו כפועל ישועות ומופתים רבים נקשרו לשמו ואשר על שמו קרוי שלמה משה הקט, התיישבה מרים בציונו הקדוש כשלושה שבועות וציפתה לקבל אות מהצדיק שטמון במקום כפי שהיה נהוג באותה עת אולם לאחר כשלושה שבועות תם כח הסבל והאם – מרים – פרצה בבכי “כבר שלושה שבועות אני נמצאת כאן ללא כל סימן מה יעלה בגורל בני” וכך כשדמעותיה על לחייה נרדמה על ציונו של רבי דוד ומשה.

תוך כדי שהיא נמה את שנתה על גבי הציון הקדוש רואה מרים בחזיונה איש הדור עטור בזקן ועשישית בידו “יא בינתי” פונה האיש אל האם העצובה ואומר לה “שובי אל ביתך יש כאן מונית שתוביל אותך אל ביתך” ומרים האם מסרבת. “כיצד אלך כשבני עומד בשערי מוות” שואלת את האיש שמבטיח לה “אל תדאגי, בנך יבריא יגדל ויתפרסם שמו בכל העולם מקצה ועד קצה” מרים שהתעוררה קמה כשהיא מעודדת מהחלום ושבה אל האוהל בו לנה. בבוקר יום המחרת שמעה היא כי מחוץ לאוהל יש מונית שהגיעה כעת מקזבלנקה ויוצאת לדרך חזור מיד. מרים עלתה על המונית ושמה את פעמיה כשהיא מלאת אמונה וביטחון אל מקום מגוריה. שלמה – מיותר לציין – הבריא ושב לאיתנו.

ימים לאחר מכן עוד ציפתה מרים לראות את קיומה של ההבטחה שתראה את בנה גדל בתורה ומתפרסם בעולם. גם כשהתמנה לאב בית דין לא הסתפקה בכך ואמרה “עדיין זה לא מספיק” גם כשהוכתר הבן – הגאון רבי שלמה משה עמאר – שזכה כבר להימנות על יושבי מדין לתפקיד רבה של תל אביב אמרה האם כי בכך אין די ורק כשמונה לתפקיד הראשון לציון והרב הראשי לישראל אמרה האם לבני משפחתה כי עכשיו התגשמה ההבטחה.

ימי עלומיו של הנער שלמה לא חלפו בטוב ובנעימים, תלאות מעצרים ואפילו כמעט מוות היו מנת חלקו של שלמה משה. היה זה בעודו ילד רך בשנים, כבן עשר בלבד, עת נכלא וכמעט שנשימתו אבדה ומעשה שהיה כך היה, ואת סיפור המעשה מספר הראשון לציון הגרש”מ עמאר בהקדמה לספרו ברכת אליהו (שמות, ח”א):  היה זה בתקופה שלאחר הקמת המדינה, בעת ביקורו הממלכתי במרוקו של ג’אמל עבד אנאצר נשיא מצרים מי שנחשב באותה עת למנהיג מדינות ערב ולמיליטנטי שבהם.

בצהרי יום השבת התגודדו ילדי התלמוד תורה המקומי למראה התכונה וההכנות. שוטרים מקומיים שהיו מוזנים ומוסתים ככל המון סביבם – נגד היהודים, התגרו בנערים ובהמשך אף החליטו לעוצרם בהשפלה נוראה ובהסיעם אותם ברכב המשטרתי בעיצומו של יום השבת אל בית המעצר “אלמעריף” השוכן במרכז העיר קזבלנקה.

גם בבית המעצר נמשכה מסכת ההתעללויות וההפחדה בצירוף מכות קשות שאחת מהן אף הביאה את הנער שלמה משה לאיבוד נשימה ולסכנת חיים (חברו שהיה במקום הצילו). רק התערבותם של נכבדי הקהילה, רופא המלך ומקורביו בכל הדרגים הביאה לשחרור הילדים ממעצרם.

סגירת מעגל סמלית ויפה היתה בעת ביקורו הרשמי הראשון כרב ראשי לישראל. בעיצומו של הביקור קם מכסאו המלך, נכדו של המלך ששחרר את הרב בילדותו, כשהוא משפיל את ראשו, תוך שהוא ממתין לברכתו של הרב עמאר.

לאחר עליית משפחתו ארצה בשנת ה’תשכ”ב (1962) השתקעה המשפחה בפרדס חנה. הרב למד במוסדות “תפארת ציון” בבני-ברק, ‘שארית יוסף (אצל הג”ר ניסים טולידאנו זצ”ל) ולאחר מכן בישיבת שלומי.

בשנת התשכ”ט (1969) בעת שהרב המקומי הרב מסעוד ריוח זצ”ל נאלץ להיעדר מהעיירה לתקופה ממושכת, הוטל כל עול הרבנות המקומית על כתפי הרב עמאר, והוא אך בן 21 שנה ומבלי שנשא בכל תואר רשמי.

התקדמותו של הרב בעולם הרבנות נחשבת למהירה מאוד. הרב עסק בהסדרת אינספור גיטין והכרעות דין – כמתחייב מתפקידו – אולם במקביל התאמץ הרב מאוד גם בהשכנת שלום בית ויצירת פשרות בסכסוכים פנים-משפחתיים וכן בגישורים עסקיים. במשך יותר משלושה עשורים בהם היה מעורב בענייני הרבנות, הצליח הרב עמאר להשכין שלום בית בקרב אלפי זוגות שחייהם ידעו משבר, ולהעלות משפחות רבות על דרך ישר חדשה.

בשנת התשמ”ב (1982), לאחר שסיים בהצלחה את לימודי הדיינות בכל המקצועות הרלוונטיים, מונה הרב עמאר לדיין בבית-הדין הרבני האזורי. את כהונתו עשה הרב בבתי הדין הרבניים טבריה, חיפה, פתח תקווה, אשקלון ובאר שבע. בפתח תקווה מונה הרב לאב”ד, והתבלט בפסיקתו רחבת האופקים ובמזג שיפוטו הנעים.

בשנת התשס”ב (2002) נבחר לרבה של תל אביב. בחירתו נעשתה כמעט פה אחד, הוא הספיק לכהן בעיר במשך שנה אחת, במהלכה הביא לשיפור ניכר ברמת שירותי הדת בעיר, להעצמת מוסד הרבנות ולחיזוק קשרי הגומלין עם המערכות העירוניות האחרות. מהפכה של ממש חולל הרב גם בתחום הכשרות בעיר.

בתום אותה שנה, בשנת התשס”ג (2003), נבחר הרב עמאר ברוב קולות (124 מתוך 150) לראשון לציון, ולרבה הראשי הספרדי של ארץ ישראל. כהונתו זו ארכה כמצויין בחוקי המדינה – עשר שנים ומעט אחרי תום תפקידו זה, התיישב הוא על כסא הישישים, מגזע תרשישים, כס הרב הראשי, בעיר הקודש והמקדש ירושלים ובתפקידו זה הוא מכהן קרוב לעשור שנים.

אחד מן הסיפורים היכולים ללמד על היותו ‘חכם עדיף מנביא’ מוזכר בהקשר לנסיעתו בפעם הראשונה למדינת הוותיקן. היה זה עת כיהן הרב עמאר כראשון לציון וכרב ראשי לישראל. הגרש”מ עמאר נסע לפגישה מיוחדת עם האפיפיור שהתקיימה במשכנו בוותיקן זאת לאחר שכמובן צוות לשכתו של הרב הראשי תיאמו את דבר הביקור תוך דאגה שלא יהיו סמלי עבודה זרה בחדר במהלך פגישתם. עוד לפני הביקור הבטיחו בוותיקן להראות לראשון לציון ומלוויו את כתבי היד של הרמב”ם הטמונים במרתפי הוותיקן אולם למרות ההצהרות סירב הראשון לציון להתרגש ואמר כי אינו מאמין שיזכה לראות את כתב היד של הרמב”ם “הרי בשנים האחרונות תובעים היהודים את רכושם הגזול בכל מדינות אירופה. במידה ואכן תהיה הוכחה שכתבי הרמב”ם נמצאים במרתפים שעל פי האגדה גם כלי המשכן טמונים בהם יתבעו זאת היהודים ויוציאו את הכתבים מידי הוותיקן”, הסביר הרב שלבסוף התברר כמי שצדק.

לאחר הפגישה המיוחדת בוותיקן ביקש האחראי על הגניזה לקחתם ולהראות להם את כתבי היד המדוברים. הראשון לציון הגרש”מ עמאר ובני פמלייתו ניגשו לראות את הכתבים שהוצאו במיוחד עבורם אך מיד עם הגיע הספר לידיו של הרב אמר “זהו אינו כתב היד של הרמב”ם. אני אומנם לא ראיתי את כתב היד ממש אבל צילום ממנו כן ראיתי וזהו לא כתב היד המבוקש” השומר הבין את טעותו ומיהר להתנצל: “טעיתי. הבאתי ספר אחר במקום כתב היד של הרמב”ם מיד אלך להביא את הספר המבוקש” אולם גם הפעם דחה אותו הרב עמאר שקבע לאחר התבוננות “גם זה לא כתב יד הרמב”ם”.

השומר תהה מניין לו לרב הידע על כך והרב השיב “הרי גם אני נוהג לכתוב ספרים אין אפשרות שכזו שמחבר יכתוב חיבור כלשהו בלי שום תיקון ומחיקה” השומר מיהר “לבדוק” ואכן התגלתה הטעות. מדובר היה בעותק של הרמב”ם משנים מאוחרות יותר. או אז הלך השומר והביא כרך נוסף כשהוא בטוח שהפעם לא יהיה לרב של היהודים מה עוד לטעון אך גם הפעם דחה אותו הראשון לציון “הרי מדובר בפירוש המשניות לרמב”ם ופירוש המשניות הרי נכתב בערבית ורק שלושה דורות מאוחר יותר תורגם לעברית” והוותיקן נבוכה.

אגב, ראוי לציין כי בכל הזמן ששהה הראשון לציון בוותיקן היו שגורים בפיו משניות אותם אמר אחת אחרי השניה ולמקורביו התמהים הסביר: “הרי בוודאי היו כאן יהודים רבים שזקוקים לעילוי נשמתם לימוד המשניות הוא הדרך הטובה ביותר לתיקון הנשמות” כל זה לא מנע מהרב מיד עם צאתו לגשת למקווה טהרה לטבול ולהיטהר מטומאה השורה במקום.

יצחק ירנן

הראשון לציון ה-42, הגאון רבי יצחק יוסף, עודנו מכהן ומתקרב לסיום העשור של כהונתו.

רבי יצחק נולד שנתיים בלבד לאחר חזרתה של משפחת יוסף ואביו הגדול מרן הגר”ע, לארץ ישראל לאחר תקופת של שהות כבת שלוש שנים במצרים, שם כיהן כסגן הרב הראשי. אותה שנה שבה נולד הילד יצחק, הוציא לאור אביו מרן הגר”ע יוסף זצוק”ל את הכרך הראשון בסדרת הספרים “חזון עובדיה”.

לא קלה הייתה הילדות באותם זמנים בעיר ירושלים, רחובות רבים בשכונה, עדיין היו חשופים מעת לעת להצלפות מהחיילים הירדניים, ולמרות כל זה הצליח הילד יצחק לשקוד על תלמודו בבית הספר ‘יבנה’ של החינוך העצמאי, שאף שהיה ממוקם בשכונת קטמון היחסית מרוחקת, לא ויתר על אף יום מללכת וללמוד אצל רבותיו.

הנער שהלך והתבגר ועבר ללמוד בפאר עולם הישיבות הספרדיות הלא היא ישיבת פורת יוסף הקטנה, גם שם המשיך ושקד על תלמודו בזמנים לא זמנים. לא פעם היה מתאחר מאוד לשוב אל ביתו, דבר שהדאיג מאוד את אמו הרבנית, אך לאחר שנוכחה לראות את הסיפוק העצום שעמו חוזר בנה מהישיבה לא יכלה לעצור בעדו.

באותם זמנים השממה הרוחנית בנגב הייתה בשיאה, וכמעט לא היה בנמצא קהילות של שומרי מצוות החרדים לדבר ה’. גם ישיבות גדולות כמעט לא היו קיימות כלל, וודאי שלא באזור שומם זה. היחיד שהחליט להפריח את השממה הרוחנית בחבל ארץ זה היה הגאון הגדול ר’ יששכר מאיר זצוק”ל שאף הקים במקום את ישיבתו המפורסמת ‘ישיבת הנגב’.

אל ישיבה גדולה נודעת זו שם פעמיו הנער יצחק, וכעת כבר פורסם שמו כמתמיד עצום. ואכן אף בישיבה זו שקד הרב יצחק על תלמודו ולא נתן למאורעות הזמן והשעה להפריע לסדריו שהיו ידועים לכל בני הישיבה, כראשון שפוקד את דלתות בית המדרש והאחרון שסוגרם בשעת לילה מאוחרת. בתחילה לא הורגלו חבריו לספסל הלימודים לשמע הרעשים הבוקעים מכיוון בית המדרש בשעות הליל המאוחרות בעיירה המנומנמת שבה שכנה ישיבתם, אך עם הזמן הורגלו חבריו שאלו קולות הלימוד של חברם יצחק והחברותא שלו, שישבו עד השעות הקטנות של הלילה.

משם המשיך הנער שגדל והפך לבחור לפסגת עולם הישיבות, הלא היא ישיבת ‘כנסת ישראל – חברון’ שירושלים. שם השכיל לשלב את שיטת הלימוד הנהוגה בישיבות הליטאיות עם שיטת הלימוד הספרדית שאותה ינק בבית אביו ובישיבת פורת יוסף שם למד בצעירותו, דבר שהוכיח את עצמו לאחר שנים, שעת מוסר הוא את השיעור המיתולוגי במוצאי שבת בבית הכנסת ‘תפארת ירושלים לעדת היזדים’ מצטופפים עשרות רבות של בחורי הישיבה בנקודות הלוויין הפזורות ברחבי הארץ ללמוד מדבריו.

בהיות הנער יצחק אך כבן 19 שנה כבר הוציא לאור את ספרו הראשון “ילקוט יוסף – פסקי דינים” שם ליקט רבים מפסקי אביו הגאון והטמיע שם כללי פסיקה הלכתיים רבים. מיד לאחר חתונתו עם רעייתו רות תחי’ בתו של המקובל הרב רחמים עטיה מראשי ישיבת המקובלים “נהר השלום” בירושלים, החל ללמוד בכולל “חזון עובדיה”, גם שם כמו בכל מקום שבו למד יצא שמעו של האברך הצעיר שאך זה הצטרף ללומדי כולל הדיינות לאחד הבקיאים בכל חלקי השו”ע, שאף אברכים ותיקים ומבוגרים ממנו בשנים באו ללבן עמו סוגיות סבוכות, ואכן עד מהרה ועוד בטרם סיימו את המחזור הראשון של הכולל, מונה האברך הצעיר יצחק לראש הכולל המפורסם ובהמשך עמד בראשות ישיבת ‘חזון עובדיה’ במשך עשרות שנים.

בי”ח באב תשע”ג נפל דבר בישראל כאשר נבחר ברוב מוחץ למשרת ‘הראשון לציון הרב הראשי לישראל, ונשיא בית הדין הגדול’ הרב זכה לתמיכה רחבה של גדולי הרבנים מכל המגזרים והעדות ביניהם: מרן הגראי”ל שטיינמן מרן הגר”ח קניבסקי זצ”ל, ויבלדחט”א מרן האדמו”ר מגור שליט”א, מרן האדמו”ר מבעלזא ועמם מצטרפים עוד עשרות רבנים, רבני ערים ודיינים חשובים מכל רחבי הארץ.

עשרה ימים בלבד לפני מועד הבחירות למשרה הרמה הכריע מרן הגר”ע יוסף זצוק”ל שבנו חביבו הרב יצחק יתמודד לתפקיד הרב הראשי. ביום שישי נקרא רבי יצחק למעונו של מרן הגראי”ל וקיבל את ברכתו ותמיכתו במועמדותו למשרת הרב הראשי, כשרבנים חשובים רבים מהמגזר הליטאי מצטרפים אליו. גם גדולי האדמו”רים נתנו את ברכתם ותמיכתם לראשון לציון המיועד.

בתום מערכת בחירות רווית יצרים, התקבלה התוצאה: רבי יצחק, ישב על כסא בו ישב אביו ועל כסא בו ישב מחותנו הגרש”מ עמאר, וימשיך את שושלת הדורות המפוארה. מיד לאחר קבלת התוצאות, הראש”ל הנבחר הגיע לבית אביו מרן מאור ישראל זצוק”ל להתברך מפיו כשהוא מלווה עם בניו וחתניו הגאונים.

הנוכחים הרבים נאלמו דום כשמרן מאור ישראל זצוק”ל הניח את שתי ידיו על בנו הנבחר וכהוא כולו נחנק מדמעות שמחה והתרגשות המהולות יחד אמר: “בני, אם חכם לבך – ישמח לבי גם אני, תתנהג עם הבריות בנחת, באהבת ישראל, כי התורה דרכיה דרכי נועם. תחוס על העגונות, הן מסכנות. בני, תהיה לך אהבת ישראל, ותרחם עליהם”, במילים אלו התווה מרן זצוק”ל את הדרך שבה עליו לנהוג בעלותו לכס משרת הרב הראשי.

סיפור מעניין במיוחד, התרחש מספר שבועות בודדים לאחר כניסת רבי יצחק לתפקידו. היה זה כאשר אל הלשכה הגיעה אישה שהתחננה להיכנס פנימה ולדבר עם הראש”ל ביחידות, כל הניסיונות לדובבה ולראות מה יושב על לבה עלו בתוהו. רק לאחר דקות ארוכות וכשמרן הראש”ל שמע על המתרחש, הורה להכניסה פנימה ושם באמת התברר שאישה זו מוגדרת כעגונה לאחר שבעלה שעבד כבלדר כספים נעלם לבלי שוב ולא נודעו עקבותיו, כל הניסיונות להבין מה בדיוק אירע באותם רגעים קריטיים שבהם נעלם לא צלחו, אך הראש”ל לא אמר נואש וביקש שוב לעיין בתיק של עגונה זו, ועד מהרה הבין שהעניינים מסובכים הרבה יותר ממה שחשב, לאחר שראה שבעלה נהג לעבוד כבלדר כספים עבור ה’מאפיה הרוסית’. אותה מאפיה נחשבת כמסוכנת ביותר אף במושגים של פשע ו’עולם תחתון’.

כשראה זאת הראש”ל, פנה לארגון הביון של ישראל ‘המוסד’, וביקש מהם לנסות ולראות מה אפשר לעשות למען עגונה זו. לאחר שבועיים של פעילות אינטנסיבית של סוכני ‘המוסד’ שהתגייסו לבקשתו של הרב הראשי ואכן הוברר שפעילים מטעם ‘המאפיה הרוסית’ חיסלו את בעלה לאחר שנקלעו לתסבוכת מסוימת. אך למרות רצונם הטוב של סוכני המוסד לא היה ניתן על סמך זה להתיר את העגונה. ומרן אף ביקש למרות הסיכון העצום שבדבר להיפגש עם פעילי ‘המאפיה’ על מנת לשמוע מהם עדות שאכן בעלה הרוג, אך המוסד התנגד לזאת בכל תוקף.

רק לאחר לחצים כבירים מצד הראש”ל על סוכני המוסד, אישרו פגישה בין נציג של הרבנות הראשית לבין ראש המאפיה הרוסית, טרם צאתו למסע מסוכן זה ברכו מרן הראש”ל: “אל תפחד, לך לשם שמים”, ואכן כשהוא מלווה בברכה זו נסע הנציג אל רוסיה ושם בלב קרחת יער המרוחקת ממקום ישוב נפגש עם ראש המאפיה הרוסית, שהודה לו שאכן הם הרגו את אותו אדם, וכראיה אף הראה לו את שעונו המרוסק של ההרוג. רק לאחר כל זאת התקשר הראש”ל לאותו עגונה וסיפר לה לגודל שמחתה שהולכים להתירה מכבלי עגינותה.