היסטוריה וכישלון: כשיד החרדים הייתה על העליונה • עיר שחוברה לה יחדיו

סמוך ונראה לבחירות המוניציפאליות שנערכו בירושלים בשלהי 2003 ולאחר שהובטח לראש העיר המכהן אהוד אולמרט לכהן כמ”מ ראש הממשלה דאז אריאל שרון, התפטר הראשון מתפקידו בעיריית ירושלים, ובכך דה פקטו הכתיר למעשה את ראש העיר החרדי הראשון ולעת עתה גם האחרון בעיריית ירושלים.

את כסאו של אולמרט, תפס ממלא מקומו החרדי, אורי לופליאנסקי מ’דגל התורה’. האחרון שמוכר לכולנו כיו”ר ארגון ‘יד שרה’, עשה ‘סוויץ’ בחייו בשנת 1989 כאשר החל לכהן כחבר מועצת עיריית ירושלים וכממונה על תיק ‘שירות משפחה וקהילה’, כאשר ברבות הימים טיפס בדרגות הפוליטיקה, מונה לסגן ומ”מ רה”ע ויו”ר ועדת תכנון ובנייה.

ההיסטוריה של אולמרט והחרדים החלה כעשור קודם לכן. אחרי הפסדו של ראש הממשלה המנוח יצחק שמיר ז”ל, בבחירות לכנסת השלוש עשרה שנערכו בשנת 1992 ובהן הוצב אולמרט במקום השלוש עשרה ברשימת הליכוד, הוא החליט להתמודד על ראשות עיריית ירושלים מול ראש העיר הוותיק, טדי קולק.

קולק שסגר 28 שנים בראשות העיר, גמר כבר בדעתו שלא להתמודד לקדנציה נוספת בראשות העיר, לאחר ששבע מעשייתו ובעיקר מפאת גילו, 82, אך בעקבות לחצים פוליטיים מצד גורמים שונים בירושלים, החליט בכל זאת להתמודד שוב ולנסות את מזלו אחרי לא מעט מערכות אותם סיים בניצחון. תחושת המיצוי של קולק כנראה חלחלה גם לקהל התומכים ובעלי זכות הבחירה, ובסופו של יום, עם פרסום תוצאות הבחירות, התברר כי הוא הודח מראשות העיר.

על מנת להבטיח את הצלחתו בהתמודדות מול ראש העיר המכהן, גייס אהוד אולמרט את תמיכת כלל הציבור החרדי, אשר התאפשר לאחר שברגע האחרון מאיר פרוש, שכבר הכריז על התמודדותו, חזר בו ברגע האחרון והעביר את תמיכתו לאולמרט. בשילוב תמיכה רחבה זו ולאור אחוזי ההצבעה הנמוכים בקרב הציבור הכללי, לצד הסלוגן “אוהבים אותך טדי, מצביעים אולמרט”, כבש האחרון את ראשות העיר והדיח את ראש העיר המכהן עם 59% מהקולות לעומת 35% שקיבל קולק.

אולמרט שנבחר לראשות עיריית ירושלים, לא התפטר מחברותו בכנסת והמשיך לכהן במקביל בשני התפקידים. הברית שכרת עם הציבור החרדי, אשר הלכה למעשה, הכתירה אותו כראש עיר, גרמה לאולמרט להצטייר כעושה דברם, וזה ניסה להתגונן ולהוכיח כי לא כך הם פני הדברים.

חמש שנים מאוחר יותר ב-1998 ולאחר שהתפטר מחברותו בכנסת, בשל החוק החדש שאושר ואסר לכהן בכפל תפקידים ציבוריים, נבחר אולמרט לכהונה שנייה כראש עיריית ירושלים ברוב של 61% לעומת 22% שקיבל יריבו העיקרי שמעון שטרית, אך עם זאת במועצת העיר רשימתו נחלשה וזכתה ב-3 מנדטים בלבד לעומת 5 מנדטים בקדנציה שקדמה לה.

בשנת 2003 ולקראת הבחירות לכנסת ה-16, התמודד אולמרט בבחירות המקדימות במרכז הליכוד והגיע למקום ה-32 ברשימת הליכוד. לאחר שאריאל שרון, אליו היה אולמרט מקורב, הבטיח לו תפקיד של ממלא מקום ראש הממשלה, התפטר האחרון מתפקידו כראש עיריית ירושלים ב-16 בפברואר 2003, כדי להיכנס לכנסת ולממשלה ובכך תפס את מקומו, נציג ‘דגל התורה’ וסגנו בעירייה אורי לופליאנסקי למשך מספר חודשים ועד להגעת מועד הבחירות.

אך טבעי היה שלופוליאנסקי ימשיך בתפקידו בראשות העיר, אליו כאמור נכנס חודשים ספורים קודם כממלא מקום. 14 שנים קודם ולאחר שהציבור הליטאי יצא לדרך עצמאית במישור הארצי, החליט מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל ב-1989 להציב בראש רשימת ‘דגל התורה’ המקומית בירושלים את אורי לופוליאנסקי.

הגרי”ש אלישיב הגיע אז להבנה כי לופוליאנסקי הוא הנציג הליטאי המתאים ביותר לעמוד בראשות הרשימה המקומית בירושלים, מתוך ראייה כי בכוחו לסחוף קולות מהציבור החילוני, שהכיר את פועלו והעריך אותו על עשייתו למען כלל הציבור באמצעות ארגון “יד שרה”, שעמד ועדיין עומד בראשה, כאשר באותן בחירות, ב-1989 כאמור, לופוליאנסקי אכן הוכיח את עצמו והביא לדגל התורה יתרון על פני אגודת ישראל שקבלה מספר קולות מועט יותר.

ההזדמנות שנפלה לפתחו של הציבור החרדי ב-2003, לא הייתה ברורה דיה לכלל הציבור וזה התמהמה לקפוץ על ההזדמנות באופן מידי. שבוע בלבד לפני סגירת הרשימות לבחירות המוניציפאליות הכריז חבר הכנסת דאז מאיר פרוש, על כך שבכוונתו להגיש את מועמדותו לראשות עיריית ירושלים.

לפרוש גם הייתה סיבה לכך, לטענתו. באותה העת היו שניים שכבר הכריזו באופן רשמי על התמודדותם לראשות העיר, איש העסקים ניר ברקת שהתמודד באופן עצמאי ומנגד, מועמד הליכוד יגאל עמדי שהודיע אף הוא על התמודדותו.

השמועות אז היו כי גורמים בתוך תנועת הליכוד מאוכזבים מבחירתו של עמדי, כאשר פרוש אף חיזק את טענותיו בסיכויים להתמודד, באמצעות סקרים שנערכו בהזמנת פעילי ליכוד במהלך החודש שקדם לכך ולדבריו מתוצאותיהם עלה, כי באם מועמד חרדי יכנס למרוץ ויתמודד, הוא יזכה לאחוזי תמיכה גבוהים ולא רק מתוך המגזר החרדי. בנוסף לטיעון זה, טען פרוש כי סיכוייו להיבחר הם גבוהים, בשל תמיכה לה הוא זוכה מקרב מפלגות הימין ולצורך כך אף החל לקיים סדרת פגישות עם גורמים מקרב מחנה זה.

לעומת זאת, בביתו של מרן הגרי”ש אלישיב עדיין התמהמהו מקבלת החלטה סופית, זאת בשל הרצון לוודאות כי הסיכויים של לופליאנסקי להיבחר הם חד משמעיים, הן מבחינת תמיכה חוץ חרדית ובראש ובראשונה לשלול אפשרות של ריצה דו ראשית בתוך המחנה החרדי פנימה.

ההתלבטות מקבלת ההחלטה בנוגע לריצתו של לופליאנסקי, הייתה נעוצה אף בשאלה לגביה הסתפק מרן הגרי”ש אלישיב, האם ראוי שאדם חרדי ינהל את ירושלים כעיר מעורבת, בהתחשב בכך שבתפקידו הוא יצטרך לקבל החלטות לטובת הצרכים של הציבור החילוני בעיר. ברקע, גם יו”ר ש”ס דאז, אלי ישי, פקפק בסיכויים של מועמד חרדי לצלוח את המערכה וחשש מכך שהחרדים ייצאו ניזוקים מכך גם מבחינת כוחם במועצת העיר.

בסופו של דבר ולאחר שנפלה ההחלטה להריץ את לופליאנסקי לראשות העיר, נמלך פרוש בדעתו ולא התמודד, כשבעקבות כך כלל הציבור החרדי התלכד מאחורי מועמדותו של לופליאנסקי וכך במוצאי יום הבחירות, ירושלים הבירה רשמה היסטוריה ולראשונה בראשה ניצב ראש עיר חרדי.

בבחירות שנערכו הצביעו 182,445 בוחרים לראשות העיר. בעוד והיריב העיקרי, ניר ברקת קיבל 42.59% מכלל הקולות, גרף אורי לופוליאנסקי 51.78% מקולות המצביעים, כאשר יגאל עמדי מהליכוד קיבל רק 3.24% מהקולות ואילו שלושת המועמדים האחרים, יוסי טל גן, לריסה גרשטיין ורוני אלוני, זכו לשיעורי תמיכה נמוכים עוד יותר.

על אף שהיה מעטים שניסו לצייר זאת כמלחמת חרדים חילונים, הציבור הכללי בעיר נשאר אדיש אל מול המערכה ולמרות הקרב הצמוד שהסתמן בין ברקת ללופוליאנסקי נרשם אחוזי הצבעה של פחות מ-50%. במגזר החרדי נרשמו אחוזי הצבעה של כ-70%, ואילו בקרב הציבור הכללי נרשמה הצבעה של כ-50% בלבד ובמגזר הערבי 3% בלבד.

עם סיום הבחירות ולאחר שהתבררו תוצאות האמת, דאג אורי לופוליאנסקי שהגיע למטהו למסיבת ניצחון, לצאת במסר מרגיע לציבור הכללי בעיר, תוך שהבטיח לשמור על הסטטוס קוו ואף הבהיר כי יפעל להקים קואליציה רחבה. “אני חש היום כי נסגר מעגל”, אמר לופליאנסקי הנרגש והוסיף, כי “אפשר לומר שבשנת תשל”ז 1967 התאחדה וחוברה לה העיר, ובתשס”ג 2003 התאחדו תושביה”.

אגב, בחגיגת הניצחון שנערכה במטהו של לופליאנסקי בשעות המאוחרות של הלילה, ניתן היה להבין כי רקם דיל מאחורי הקלעים עם מועמד הליכוד, יגאל עמדי. האחרון הגיע למטה המנצח והתקבל בתשואות, כמעט כמו של מנצח. הוא כובד לשאת דברים ורמז ל’דיל’ שרקם עם לופליאנסקי, במסגרתו יישאר עמדי במרוץ, בתמורה לתופינים שיקבל בקדנציה שלאחר מכן. “אני יודע מקרוב עד כמה בירת העם היהודי חשובה לכך, ועל כן אשמח להיות יד ימינך”, אמר עמדי ללופוליאנסקי.

ניצחונו של לופוליאנסקי היה, כאמור, כרוך בהחלטה הדרמטית שקיבל רבו מרן הגרי”ש אלישיב. יום לאחר בחירתו, הוא גם זכר להודות על כך ומבלי להתמהמה כבר בתפילת שחרית הוא ניצב במעונו של הגרי”ש והודה לו על כך. במהלך שנות כהונתו, היה מגיע לופליאנסקי למעונו ברחוב חנן 10 תדיר להתייעצות והדרכה על בסיס קבוע.

כחרדי הראשון שעמד בראש עיר – בעיר מעורבת, קבע לופוליאנסקי מדיניות בתחומים בהם מוסכמות החברה החרדית אינן עולות בקנה אחד עם מוסכמות החברה החילונית או עם חוק המדינה, כאשר בעקבות כך הופעלו על לופוליאנסקי לחצים פוליטיים כבדים מכל הצדדים.

חרף כל זאת ועל אף שרשם הצלחה במהלך כהונתו, לקראת סיום הקדנציה ובהתאם להסכם שנחתם בתוך יהדות התורה, הורה מרן הגרי”ש אלישיב לאורי לופוליאנסקי לא להתמודד בשנית על ראשות העיר, מתוך מחויבות להסכם הפנימי שחתמה דגל התורה מול אגודת ישראל, ובעקבות כך הודיע מאיר פרוש על התמודדותו לראשות העיר.

הוראה זו של מרן הגרי”ש אלישיב, ניתנה על אף הסקרים הפנימיים אשר חזו את כישלונו של פרוש, לאחר שהתברר כי יהיה קשה לו לגייס תמיכה מהציבור הכללי. הרב אלישיב היה איתן בדעתו על אף זאת ואמר ש”מילה צריך לכבד”.

ההיצמדות לקיום הסכם זה, הגיעה כשנה לאחר שנשמעו טענות שונות על כך שבביתר עלית הופר הסכם דומה בין דגל התורה לאגודת ישראל (על כך תקראו בהרחבה בגיליון הקודם), אך הוראה זו הוכיחה כי על אף החשיבות והאחריות הגדולה הרבה יותר במערכה זו, התעקש מרן הגרי”ש לקיים את ההסכם הפנים מפלגתי.

בעקבות החלטה זו, ראש העיר היוצא אורי לופוליאנסקי, פרש מהחיים הפוליטיים ומול פרוש התמודד שוב חבר המועצה ניר ברקת. בתחילה, אף שקל יו”ר ש”ס הנוכחי (‘לשעבר’, באותם ימים) אריה דרעי להתמודד על ראשות העיר, אך מסיבות שונות התמודדותו לא הבשילה לבסוף.

חרף הניסיונות לגייס תמיכה כלל חרדית למועמדותו של פרוש, חסידות גור, שכבר קודם לכן היחס עמה היה מעורער, לא העניקה את תמיכתה למאיר פרוש ובמקום זה פעלו בחסידות למען הצלחתו של ניר ברקת ובכך הוכרעה המערכה, כאשר בסיום יום הבחירות התברר שברקת גרף 52% תמיכה אל מול פרוש שקיבל 43% תמיכה.

לא מעט תלו את כישלון המערכה בבחירות שהוזכרו קודם לכן, אשר נערכו בביתר עלית שנה לפני, אז שלומי אמונים הריצה את מועמדה מאיר רובינשטיין בניגוד לדעתם של מרנן הגרי”ש אלישיב זצ”ל והאדמו”ר מבאיאן, כנגד מועמד ‘דגל התורה’ וראש העיר המכהן יצחק פינדרוס.

דם רע עבר ברחובות באותם ימים של הבחירות המוניציפאליות ב-2008 בירושלים, כשאף אלו הביאו להקמתו של ביטאון שלומי אמונים, היומון החסידי ‘המבשר’, ואף למינויו של יו”ר דגל התורה משה גפני ליו”ר ועדת הכספים במקומו של נציג גור חכ”ל יעקב ליצמן.

מאז הפוליטיקה הירושלמית ידעה עליות ומורדות. ניר ברקת סיים שתי קדנציות בראשות העיר והמשיך לכנסת ולממשלת ישראל. משה ליאון שהתמודד ב-2013 מול ברקת ונכשל, התמודד בשנית ב-2018 מול מועמד שלומי אמונים יוסי דייטש, שהפעם דווקא זכה לתמיכת גור אך לא לתמיכת דגל התורה וש”ס, שתמכו בליאון וצלחו יחד עמו את המערכה.

באופן די מפתיע אל מערכת הבחירות הנוכחית, ירושלים, בשונה מהרבה ערים אחרות, מגיעה בצורה די רגועה – וכשיש כמעט קונצנזוס מקיר אל קיר על מועמדותו של ראש העיר המכהן משה ליאון.

הלוואי ונזכה שירושלים הבירה תקרין אחדות זו על שאר חלקי הארץ.