“בבוקר חיפשתי את אבא והוא לא היה, אמא אמרה שהוא נעצר”; משכן מחכה לאריאל

השעה 02:00 לפנות בוקר בגבעת ‘קומי אורי’ שביצהר. באותו לילה הזזנו כולנו את מחוגי השעון משעון קיץ לשעון חורף. רק כמה שבועות חלפו מתחילת המלחמה הקשה ‘חרבות ברזל’. שיירה של סוואנות עם שוטרי ימ”ר ש”י מפלסות את דרכן לעבר ביתם של אריאל ואביה דנינו.

דקות ספורות קודם לכן קיבל אריאל הודעה מחבר שיש פשיטה על היישוב יצהר, אולם עדיין לא הבין כי היעד ה’מסוכן’ שהכוחות באו לעצור בסד”כ מרשים וכבד נמצא ממש בביתו שלו. כשהדפיקות נשמעו על דלת ביתו מיהר אריאל לצאת החוצה במהירות כדי שלא להעיר את הילדים שנמו את שנתם. אפילו לומר שלום לאשתו לא הספיק. כזה הוא אריאל עושה את הדבר הנכון בזמן הנכון.

אביה שהתעוררה למשמע ההמולה וביקשה לצאת החוצה להיפרד מבעלה נתקלה בדלת נעולה מבחוץ, שוטר עמד שם ולא נתן לאשה להעיף מבט על בעלה שנלקח בחופזה באישון לילה פחדני.

הימים נזכיר שוב ימי תחילת המלחמה, מאות אלפי חיילים נלחמים ושומרים בגזרות השונות, באולפני החדשות מדברים על הקונספציה שהתנפצה, אולם דומה שבין הגבעות שבין יצהר לחווארה הקונספציה מוצאת לה מקום לחיות בו.

“אין לי זכות בכלל להתלונן”, אומרת לנו אביה דנינו אשתו של אריאל, “יש משפחות שיקיריהם מוחזקים בעזה, אריאל שלי בסה”כ בכלא, ובכל זאת זה ממש לא פשוט”.

הבוקר עולה על בית משפחת דנינו ואביה אם צעירה לארבעה ילדים מוצאת את עצמה לבד מול הילדים, השאלות בעיניים שלהם עולות מיד ללא שהות. משכן הבת הגדולה רואה שאבא לא בחדר ומיד שואלת “איפה אבא”?

“במעצר, בכלא”, משיבה לה אימא, והילדה שטרם מלאו לה שמונה שנים מנסה להבין. תוך כדי הריאיון שקיימנו בבית הקטן שבגבעה, שאלתי את משכן, “את מתפללת שאבא יחזור כבר”?

“בטח”, משיבה הילדה שלא טעמה טעם חטא, ומוסיפה “החברות שלי שאלו אותי מה השם של אימא של אבא כי הן גם רצו להתפלל עליו”.

אנחנו יושבים בביתו של אריאל דנינו שמוחזק במעצר כבר כמעט חצי שנה, ומנסים להבין מדוע היה דחוף לשר הביטחון יואב גלנט לחתום על צו מעצר מנהלי נגד אריאל.

“אין מה לנסות להבין מדוע”, אומרת אביה, “זה בדיוק הרעיון של מעצר מנהלי, זה מעצר ללא הסברים, אין סיבה, ככה החליטו וזהו. אפילו עורכי הדין של אריאל אינם מורשים להשתתף בדיונים המשפטיים שלו, בחלק של הצגת טענות השב”כ”.

“זה חומר סודי”, ממשיכה אביה, “למרות שהיו מקרים שהתברר כי הקלסרים שהחזיקו החוקרים היו ריקים לגמרי מדפים”.

הכל מתחיל לפני כשנתיים, אריאל שעבד אז כפועל בניין נופל ונפצע בגבו, הוא סובל מכאבים חזקים בעמוד השדרה ואינו מסוגל להמשיך לעבוד. את זמנו ומרצו מחליט אריאל להקדיש למען עם ישראל. הוא מתחיל ללמוד ערבית באופן יסודי, ומתחיל לבלוש ברשת אחר תכנים מסיתים ותכנים המצביעים על כוונה לבצע פעילות חבלנית עוינת כנגד יהודים.

את ממצאיו לא משאיר אריאל לעצמו, הוא משתף את קהל העוקבים שלו ברשתות החברתיות, ואף מציף את המידע בפני גורמי הביטחון. שעות רבות מקדיש אריאל לפעילות הזו, והוא ממשיך בה ביתר שאת עם תחילת המלחמה.

בוקר יום שמחת תורה פוגש את אריאל ואשתו אביה בצפת. חברים מהיישוב יצהר מתקשרים אליו בעיצומה של השבת, ומזעיקים אותו כדי שיביא לוחמים לגזרה שיהיו מוכנים להגיב לקראת מתקפה של ערבים על היישובים באזור.

ואכן אריאל לאחר שאלת רב בביתו של הרב שמואל אליהו בצפת, יוצא מהר עם רכבו לכיוון השומרון כשבדרך הוא אוסף לוחמים ומפזר אותם ביישובים השונים. ההבנה ביישובים היא כי מה שמתחולל באותם שעות נוראות בדרום, עלול להיות מועתק בתוך זמן קצר ליישובי יהודה ושומרון.

הריסת הפיצה בחווארה

גם למחרת שמחת תורה ממשיך אריאל בפעילות שלו, ומתמקד ביתר שאת במציאת תכנים מסוכנים שערבים מעלים ברשת. אחת הפעולות שלו זכורות לכולנו היטב, “הפיצה בחווארה”.

בפוסט ברשת החברתית פייסבוק נתקל אריאל בערבי תושב חווארה שחשב שתמונות חטופים ישראלים זו סיבה טובה ללעג ולקידום מכירות עבור הפיצה שבבעלותו. הוא תלה שלט בכניסה לחנות ועליה תמונה של אחת החטופות שהוחזקו בידי חמאס.

המעשה השפל של בעל העסק קומם את אריאל, והוא מחליט להציף את הנושא באמצעות הרשתות החברתיות, ובמקביל מעביר את החומרים לידי צה”ל, ואכן כפי שרבים זוכרים תוך שעות ספורות מגיע דחפור של צה”ל למקום ופשוט הורס את הפיצה בחווארה.

יש לא מעט אנשים ביישוב ששוחחתי איתם שהצביעו על האירוע הזה כנקודת המפנה בעשייתו המבורכת של אריאל. “כאן”, אומרים לי גורמים ביישוב, “הוא הצליח לעורר זעם במערכת הביטחון”, הגורמים איתם שוחחנו טוענים כי אריאל איתגר את המערכת מעבר למה שאולי נוח לה, זו הסיבה המרכזית ששמענו למעצר המנהלי התמוה של אריאל.

תושב אחר ניסה לטעון שאולי אריאל הציף תיעודים של ערבים מנופפים בנשק ברחובות הערים הפלסטיניות, דבר שעורר ביקורת רבה על הצבא, וזה מה שהוביל למעצר הממושך.

וכעת בבית הקטן שבגבעת ‘קומי אורי’ חיים להם אימא וארבעהה ילדים מתגעגעים ומחכים לאבא שיחזור. מחכים לחיבוק החם של אבא, לבוקר טוב שלו, ולנוכחות של ראש המשפחה שנתלש מביתו ללא התראה.

איך מסתדרים כל כך הרבה זמן לבד בלי אבא בבית? אנחנו שואלים את אביה. והיא משיבה שאכן לא קל להיות כך בלי בעל תומך ועוזר. “אבל שתדע שעם ישראל איתנו”. אביה מספרת לנו על אין ספור אנשים שמתקשרים לתמוך. לדבריה היא הגבילה את מספר הארוחות שהיא מקבלת משכנים וידידים, “פשוט שלא ייזרק אוכל סתם לפח”.

אנשים שהם ממשל לא מכירים מתקשרים ומציעים עזרה במה שניתן. “ממש לאחרונה”, היא משתפת, “התקשר מישהו שאני לא מכירה בכלל, הוא אמר שהוא מתנצל שזה משהו חד פעמי, אבל הוא קיבל בונוס מהעבודה והוא מבקש להעביר לי אותו”.

השחרור שנדחה שוב

בי”ט אדר א’ היה אמור אריאל שנמצא היום בבית כלא בבאר שבע להשתחרר, לאחר שנגמרו ימי הצו הראשון עליו חתם שר הביטחון. “יום קודם קראו לו לחדר”, מספרת אביה, “שאלו אותו: מה נראה לך אתה משתחרר או לא? אריאל ענה שנראה לו שמחר נגמר הצו, ואז הביאו לו לראות את הצו החדש שמאריך את המעצר בעוד חודשים נוספים”. כעת הוא אמור להשתחרר יומיים אחרי ל”ג בעומר, אבל גם אז יכול שר הביטחון לחתום על צו נוסף.

האבסורד הוא שבאותו זמן ממש שהאריכו לאריאל את המעצר, שוחררו עשרות מחבלים ממעצר מנהלי מתוך אגף סמוך באותו בית כלא, בטענה של מערכת הביטחון כי אין מספיק מקומות כליאה בבתי הסוהר. ובכל זאת במערכת הביטחון החליטו לשחרר את אותם ערבים שחשודים בטרור ולא את מי שעשה לילות כימים למען הגנה על עם ישראל.

גם כיום ממשיכה מערכת הביטחון לשחרר מידי פעם ערבים ממעצר מנהלי בטענה לצפיפות ואילו יהודי אבא לשישה נשאר בבית הכלא הרחק הרחק מאשתו וילדיו הקטנים.

חבר קרוב של אריאל, אגב, עבר חוויה קשה יותר כשהאריכו לו את המעצר, הוא כבר ארז את הדברים שלו לקראת השחרור, המשפחה שלו כבר הגיעו וחיכו לשחרורו מחוץ לכותלי בית הסוהר. עד שלפתע אמרו לו שבסוף מעריכים לו את המעצר.

אחד הדברים הבולטים בריאיון הזה היה שלוות הנפש של אביה, בעלה בכלא כאחרון הפושעים, המדינה אינה טורחת אפילו להאשים אותו במשהו, והיא לא נראית כעוסה או מלאת טינה. ניסינו להבין איך זה ייתכן.

“זה פשוט מאוד”, היא מסבירה, “את האנרגיות שלי אני משקיעה בדברים אחרים, לא בלשנוא ובלכעוס. אין לי ציפיות מההנהגה פה, מי שמצפה ממישהו למשהו יכול לכעוס עליו אם הוא מאכזב, אבל לי מראש אין ציפיות”.

לא יכולנו להישאר אדישים, למול משכן הבת הגדולה שמתארת במתק לשון את חווייתה מהמעצר של אבא: “בבוקר חיפשתי את אבא במיטה והוא לא היה שם. שאלתי את אימא איפה אבא? אז היא אמרה לי שהוא נעצר”. למה? “לא יודעת”. מי עצר אותו: “לא יודעת”.

את מתפללת שאבא יחזור כבר? “כן, אפילו בהתחלה אז חברות שאלו אותי איך קוראים לאימא של אבא”, כדי שיוכלו להתפלל עליו? “כן”.

אביה מדגישה כי להרגשתה הסיפור הוא לא היא לבד, המעצר הזה זה רק סימפטום למחלה שזועקת, שהמדינה מתבלבלת בין אויב אמיתי שרצח ביהודים וטבח במאות בעוטף עזה, ועדיין מנסים בכל יום להרוג בנו. וכאן באים ועוצרים יהודי שלא עשה מאומה ולא פגע באיש.

לתגובות והערות לכותב הכתבה ניתן ליצור קשר במייל: [email protected]