איך נערכים ביישוב שאוסר כניסת ערבים לתרחיש של מתקפת פתע | כתבת שטח

ג’יפ צבאי עוצר לידנו בכבדות, הדלת הממוגנת נפתחת ולחם מג”ב חמור סבר מכריז: “בעוד 100 מטר אתם נכנסים לשטח צבאי סגור, לא תוכלו להתקדם יותר”.

האמת שעבורי הסיטואציה הזו בלב יישוב יהודי בשומרון הייתה מוזרה מעט, אולם מבט חטוף לעבר הנהג שמדריך אותנו בין שבילי הגבעות של יצהר אומר הכל, אומר בעצם שזו השגרה כאן, אולי גם מקור העוינות שקיימת בלב של חלק מהתושבים כאן למול הרשויות וצה”ל.

ניסינו לברר עם החיילים מדוע הוכרז המקום כשטח צבאי סגור, הם לא מפרטים אולם כשהבינו שבאנו לערוך כתבה עיתונאית הם מאפשרים לנו לנוע בחופשיות.

הגענו ליצהר. מקום שהפך לסוג של סמל עבור חלק מהמתיישבים, סמל של התיישבות יהודית לא מתנצלת ולא מתקפלת, מקום שלכאורה בוודאי אינו חלק מהקונספציה המדוברת כל כך מתחילת המלחמה.

בביקור שלנו, ננסה לאתגר מעט את המוסכמה הזו שביצהר אין קונספציה, נשתדל גם להבחין ולהציג בצורה מיטבית את הגוונים השונים הקיימים ביישוב המורכב.

עוד לפני תחילת מלחמת חרבות ברזל, השטח כאן לא היה רגוע, הפיגועים בחווארה שהובילו לתגובה מצד חלק מהמתיישבים שירדו לכפר והבעירו רכבים ישנים, העלו שוב את מפלס המתח הקיים גם כך בין כוחות הביטחון לחלק מהמתיישבים.

זמן קצר אחרי תחילת המלחמה היה נראה כי צה”ל משנה מדיניות באזור, ומתחיל לטפל בטרור ביד קשה יותר. אחד האירועים הסמליים היה הפיצה בחווארה שנהרסה על ידי דחפור צה”לי זמן קצר לאחר שנחשף על ידי תושב יצהר כי בעל המקום עשה שימוש בתמונה של חטופה יהודייה על מנת לפרסם את העסק שלו תוך כדי המלחמה. אולם עד מהרה מערכת הביטחון התאוששה מההלם וחזרה למעצרים מנהליים כנגד יהודים, חלקם תושבי יצהר.

בעומדנו על פסגת היישוב המוקף בכפרים ערביים מכל עבר, ובמרחק לא רב שוכנת לה העיר שכם, עולה השאלה המתבקשת כל כך, כיצד מבטיחים שמה שהתרחש בקיבוצים ובבסיסי צה”ל בעוטף עזה ביום שמחת תורה, לא יחזור חלילה על עצמו כאן – ואולי אף ביתר שאת.

הנוח’בות ביו”ש מסתובבים ללא פחד

אין זה סוד כי הכפרים הערביים מלאים בנשקים רבים מספור, תיעודים של מחבלים צועדים בפנים גלויות במרכזי הערים הערביות כשהם מנופפים ברובי M16 תקניים ממלאים את הרשת, ועל אף הפעילות של צה”ל – שאכן תוגברה ביו”ש במקביל ללחימה בעזה – עדיין מדובר ביישוב יהודי מבודד עם כמה מאות משפחות, שמפוזר לו על פני שטח ענק, שבתוכו פזורים כתשעה מאחזים / שכונות. כיצד נערכים לתרחיש של מאות ואולי אלפי ערבים עם אש בעיניים שמסתערים על היישוב בחמת זעם?

מחבלים מצטלמים בפנים גלויות עם נשקים תקניים

אחד המאפיינים של היישוב, מעצים את השאלה עוד יותר. יצהר ידוע בהעדר גדר היקפית סביב היישוב, כאשר בחלק מהנקודות בהן הסתובבנו נראים בתי הפלסטינים קרובים מאוד, במרחק של לא יותר מ-250 מטרים.

כדי לקבל תשובות לאתגרים הביטחוניים התיישבנו לשיחה עם בועז אלברט, חקלאי, תושב אחת הגבעות ביצהר, מי שכבר יותר משלושים שנה פעיל למען עבודה עברית, ובעברו היה מפקד כיתת הכוננות של היישוב.

הנוח’בות ביו”ש מסתובבים ללא פחד

הוא אינו משלה את עצמו שהכוח הצה”לי המוצב דרך קבע במוצב שביישוב יגן על המקום במקרה של התקפה רחבה. “ראינו מה קרה בעוטף”, הוא אומר, “כוח קטן של חיילים לא מספיק כדי להדוף הסתערות של אלפי מחבלים, ולצערנו אם יקרה חלילה תרחיש שכזה, ייקח הרבה זמן עד שיגיעו כוחות תגבור מגזרות אחרות”.

את הדברים הוא אומר בצער בהתבסס על האירועים בשמחת תורה בעוטף, ומתוך הבנה כי תרחיש של תקיפה במקביל על מספר יישובים ירתק כוחות לגזרות נוספות ויכול אף להוביל לחסימת צירים.

אולם כדי לקבל את התמונה המלאה נחזור ברשותכם קצת יותר מעשרים וחמש שנים אחורה.

השנה היא תשנ”ז (1997), ובועז מגיע ליישוב יחד עם אשתו, זאת לאחר שהתגורר ביישוב עוד כבחור משנת תשנ”א (1991). היישוב באותו העת כולל רק את הגבעה המרכזית, כלומר את מרכז היישוב בלבד. בועז, שההתיישבות בארץ ישראל בוערת בעצמותיו, מחליט להקים את ביתו על אחת הגבעות מחוץ ליישוב.

התקופה הייתה לאחר ימי ממשלת רבין וכינון הסכמי אוסלו, ההבנה בהתיישבות הייתה כי מה שנתפס על ידי היהודים יישאר בשליטה ישראלית, והשטח שנשאר פנוי יגיע לפלסטינים. מאוחר יותר הגיעה ההתבטאות של אריאל שרון שקרא למתיישבים “רוצו אל הגבעות צאו אל ההרים”.

ההחלטה להקים התיישבות מחוץ ליישוב אינה מתקבלת בעין יפה על ידי השלטונות, והם שולחים שוב ושוב כוחות על מנת לפנות אותו מביתו. עם השנים החולפות בועז מבסס את הגבעה בה הוא מתגורר, המקום מחובר גם למים וחשמל, ועוד ועוד משפחות מצטרפות למגורים במקום. במקביל גם הגבעות האחרות פורחות מסביב.

כשנה לאחר שבועז מגיע ליישוב נרצחים שני חברי היישוב שלמה ליבמן והראל בן נון הי”ד, בשנת תשנ”ט (1998). בעקבות הרצח המזעזע של חברי היישוב מוקמת גבעה נוספת על שמם, גבעת ‘שלהבת’ (שלמה ליבמן הראל בן-נון תנצב”ה). כיום הגבעה פורחת ומתגוררים בה כמה עשרות משפחות.

מדיניות הפינויים והרס הבתים שוב ושוב, יצרה מתיחות וחיכוכים עם מערכת הביטחון. עם השנים, המערכת מסמנת את אותם אלו שמוגדרים בעייתיים כבעלי פוטנציאל להמשך בניה והתרחבות ההתיישבות באזור. גם בועז עצמו נעצר לא פעם בנסיבות שונות.

לפני כעשור, קיבל בועז צו הרחקה מנהלי שאוסר עליו לשהות בתחומי יו”ש. באמצע הלילה מגיעים שוטרים לביתו ומוסרים לו את הצו החתום על ידי אלוף פיקוד מרכז. אדם המקבל צו מנהלי שכזה אין לו אפשרות להתמודד מולו באפיקים משפטיים, משום שלהבדיל מאזרח ישראלי רגיל בתוך תחומי הקו הירוק שיש לו זכויות אזרחיות ומשפטיות, כאן ביהודה ושומרון אין טענות והסברים, לא אומרים לך במה אתה מואשם. אין הליך חקירה ואין משפט, הכל בחתימת אלוף, שהוא – לטענת בועז – פשוט חותמת גומי של השב”כ.

באותו הזמן יש לבועז שישה ילדים שאותם עליו לפרנס, ו-20 דונם של כרם אותו הוא מעבד לפרנסתו. אולם כל זה לא מעניין איש והצו נותר בעינו, כאשר הנימוק היחיד שנכתב הוא ‘מטעמי ביטחון’.

בועז הודיע באותו מעמד לשוטרים כי הוא אינו מתכוון לנטוש את משפחתו וילדיו ואין בכוונתו לכבד את הצו. בועז נעצר ושוחרר והוא חזר לביתו שוב. בעקבות כך הגיעו כוחות גדולים של משטרה להוציא אותו מהבית באלימות קשה.

הוא נעצר בסוף, והובא לפני שופטת, שאמרה לו כי הוא ישוחרר ממעצר ברגע שיחתום על התחייבות שלא יחזור ליהודה ושומרון בזמן הצו. בועז סירב לחתום ונשאר במעצר במשך מספר חודשים.

בעקבות החיכוך עם הרשויות, נלקח מבועז כלי הנשק שלו ורישיונו נשלל ממנו. הדבר מעורר קושי רב עבורו בעיקר בתקופה מתוחה כזו. כל זאת על אף שבעבר כאמור היה בועז מפקד כיתת הכוננות ביישוב ואף עמד בקשר עם המפקדים במגוון האירועים שהתרחשו בסביבה.

עם זאת חשוב להדגיש, כי השיחה עם בועז והעמדות השזורות בה, אינה משקפת את עמדת והשקפת כלל תושבי יצהר, כאמור ביישוב ישנם קהילות שונות ומגוונות. צה”ל ומערכת הביטחון עובד איתם בשיתוף פעולה הדוק. חלק משיתוף הפעולה הזה בא לידי ביטוי בחיילי ההגמ”ר (-הגנה מרחבית), שהם בעצם בני היישוב שמגויסים להגנה על היישוב.

תוך כדי הסיור שערכנו במקום חולף על פנינו מספר פעמים הרכב של הרבש”צ ואיתו חיילי הגמ”ר, הרבש”צ הוא אחראי הביטחון ביישוב ומצוי בקשר הדוק עם המפקדים בשטח, יחד הם מגנים על היישוב ומבצעים פעולות אבטחה רציפה נגד פעולות טרור בגזרה.

יש ביצהר נשק לא חוקי?

לשמע השאלה הזו בועז קופץ ועונה בנחרצות: “אין ביצהר אפילו אקדח אחד לא חוקי”. הוא חוזר על הדברים שוב ומבהיר שהרעיון כלל לא חולף בראשו של אף אחד מבני היישוב.

“מקומם לראות כיצד צה”ל מתייחס בהקשר הזה לכמויות הנשק הלא חוקי שנמצא אצל הערבים”, הוא אומר, “אם כאן היה רק דיווח על חשד להימצאות אקדח היו כאן עשרות ניידות משטרה וצבא ומה לא, ושם ישנם וזה גלוי לכל אלפי רובים ואקדחים”.

יש בדיחה שמספרת על אזרח שהתקשר להזעיק משטרה כי פרצו לו גנבים לבית, כשראה שהעניינים מתמהמהים התקשר שוב ואמר שלא צריך שוטרים כי כבר טיפל בגנבים לבד, ואז הגיעו תוך שניות כוחות רבים למקום. לדעתך הסיפור הזה משקף את המציאות שלכם פה?

“ממש לא”, משיב בועז, “זו אולי המציאות בערים הרגילות במדינת ישראל, כאן אם יש איזה עימות עם ערבים הכוחות מגיעים מהר וישר עוצרים את היהודים”.

הוא מביע גם את תסכולו מחוסר הסיקור התקשורתי על אירועי זריקת אבנים מצד ערבים, “המשפחה שלי חטפה לפחות חמישה פעמים אבנים שנזרקו עליהם בחווארה, אם תבדוק עם כל המשפחות כאן תגיע לאלפי אירועים כאלו, מה מזה מופיע בחדשות בערוצי התקשורת המרכזיים”?

“אבל אם יקרה הפוך יהיה איזה טענה של ערבים שיהודי זרק אבן או עשה משהו, מיד כותרות ראשיות”.

אם כל הבנייה כאן בגבעות אינה חוקית מה מונע ממני לבוא לבית שלך ולהחליט שמהיום הוא שלי, כלומר, האם קיימת הסדרה פנימית ביישוב של תכנון הבנייה?

“יש ביצהר מעין תב”ע (תכנית בנין ערים) פנימית”, משיב בועז, “הכל נעשה בצורה מאוד מסודרת, בכל מקום יש תכנון היכן ממוקם הבית איפה יעבור כביש, ואיך מחברים הכל לתשתיות”.

את בועז אנחנו מראיינים בתוך אתר בנייה. כדי לפגוש אותו היינו צריכים לנסוע בדרכי עפר עד לגבעת ‘קומי אורי’, שם מושלמת הקמתו של בית “לא חוקי” שנבנה על ידי בועז עבור חבר מהיישוב. בועז מנצל את המיקום בו אנו נמצאים ומראה לנו כיצד בוצעו עבודות הפיתוח סביב הבית תוך הסדרת כביש גישה יחסית מסודר שמגיע עד לבית החדש.

מטרים ספורים מחצר הבית כבר משתרעים להם הכרמים שמגדל בועז, גם הם מסודרים כמו חיילים במסדר, מגודרים ותחומים בהתאם לתכניות. לדבריו יישובים רבים יכולים ללמוד מהם כיצד לנהל רישום ותכנון פנימי בצורה מיטבית במקום שאין תב”ע חוקית.

נחזור לשאלה אולי הכי חשובה ובוערת היום, איך אתם נערכים לתרחיש של פשיטה של מאות ואולי אלפי ערבים על היישובים כאן?

“הכוחות הרשמיים של צה”ל לא מספיקים בזמן אמת של פשיטה”, אומר בועז, “גם כמה עשרות חיילי הגמ”ר (-הגנה מרחבית) לא יצליחו לבלום מתקפה רחבה. לכן הקמנו כאן תכנית אימונים לנוער ולמבוגרים, במסגרת האימונים אנחנו מבצעים תרגילים בסיסיים ברמה מקבילה לאימון של רובאי 03”.

“בזמן אמת בתרחיש של פשיטה פלסטינית, אנחנו נוכל לצייד תוך זמן קצר מאות בני אדם בנשקים והם יוכלו להיות חלק ממערך ההגנה המרחבי על היישוב”.

גם את בעלי האקדחים אימן בועז לתפעול הנשק בצורה טובה יותר, חלקם גם ביצעו הארכה לאקדח שהוא הופך בעצם לרובה ארוך. הארכת האקדח היא פעולה פשוטה יחסית, וכמובן חוקית לחלוטין, והיא מאפשרת תפעול יותר חלק ומקצועי של כלי הנשק.

“המטרה שלנו היא לארגן את היחידים לקבוצות מאורגנות ומסודרות שידעו לפעול כפלוגה אחת בהגנה על היישובים”. את האימונים האלו מעביר בועז גם ביישובים נוספים בסביבה שנערכים לקראת התרחיש המסוכן. את הניסיון שלו משירותו בצה”ל רותם בועז לאימון התושבים, הם מתאמנים על יבש, כלומר ללא נשק חי, מאחר וחלק מהאנשים אינם בעלי רישיון לנשק.

אחרי כל האימונים והתכניות, אתה רגוע שפשיטה כזו אם תתרחש חלילה תבלם מהר ובצורה יעילה?

בועז מסרב להישאב לתוך קונספציה של “אנחנו ערוכים לכל תרחיש”, ומדגיש בשיחה עמנו כי המצב כיום ממש לא מאפשר להיות רגועים. לדבריו שורש הבעיה נעוץ בתפיסת עולם של אלוף פיקוד מרכז יהודה פוקס. “הוא מעדיף לחזק את הרשות הפלסטינית ולהתנכל למתיישבים, במקום להבין מי האויב האמיתי שלנו ולחזק את ההתיישבות, כי כל נסיגה מהשטח מדרדר אותנו גם ביטחונית”.

משפט לסיום?

“עבודה עברית. אנחנו שלושים שנה נלחמים על זה, והיום כולם מבינים את זה, לצערנו בדרך הקשה”.

אין כניסה לערבים!

מי שמכיר את יצהר יותר מיומיים, יודע שאחד הכללים הבסיסיים כאן היא שאין כניסה לערבים. ממש אין כניסה לערבים בשום סיטואציה. כשהגענו ליישוב הבחנו במכונת כניסה חדשה באריזה מונחת בכניסה ליד עמדת השמירה, לידה מונחים עוד פריטים שהגיעו עם שליחים.

כששאלנו מדוע הכל מונח כאן ולא מוכנס פנימה עד לבתים, הוסבר לנו על ידי התושבים כי כל שליח ערבי שמגיע ליישוב למסור חבילות מניח אותם בכניסה ליד השומר, כי אין כניסה לערבים. אחת מתושבות יצהר סיפרה לנו על מקרה בו נכנס בטעות ערבי עם טרקטור לתוך היישוב. לדבריה הערבי יצא חי מהמקום אבל הטרקטור לא זכה לגורל דומה.

הבתים ביישוב בנויים במגוון סגנונות בנייה, וכולם, כולם נבנים על ידי יהודים בלבד. בסיור שערכנו ביישוב ראינו בתים מפוארים לצד בניה קלה וקראוונים פשוטים, את כולם כאמור בונים יהודים בלבד. גם כל עבודות התשתית ביישוב החל מריבוד כבישים, חשמל ואינסטלציה מבוצעים כולם על ידי יהודים.

קשה קצת להאמין כי ניתן לקיים חיים שלמים ללא שום ערבי, אולם ביצהר מוכיחים זאת כבר עשרות שנים. ערבי אחד אינו מורשה להיכנס ליישוב, והמקום פורח ומשגשג. הערבים מצידם מכנים את המקום “גבעת המג’נונים” כלומר גבעת המשוגעים, והם יודעים כי לא כדאי להם כל כך להתקרב לגבולות היישוב. ולכן, בניגוד ליישובים אחרים אליהם מגיעים רועי צאן ערביים לקרבת היישוב דבר המוביל לעימותים, ביצהר הערבים פוחדים להתקרב וישנם פחות חיכוכים עם רועי צאן וכדומה.

קהילות הקודש

ביצהר קיימות מספר קהילות מגוונות ושונות האחת מהשנייה. שתי המרכזיות שבהן הן הקהילה של רב היישוב הרב דוד דודקביץ, שמכהן כרב הרשמי של היישוב וכראש הישיבה של ישיבת “רועה ישראל”. הרב דודקביץ נחשב לבעל תפיסת עולם ממלכתית, גורמים איתם שוחחנו בישוב הצביעו עליו כאחד היועצים של יו”ר הציונות הדתית בצלאל סמוטריץ’. הקהילה נחשבת למחוברת לקהילות הדתיות הלאומיות בראשות הרב שמואל אליהו שליט”א, ולהבדיל בין חל”ח הרב חיים דרוקמן זצ”ל.

גם לחסידות חב”ד ישנה נציגות ביישוב, והיא מגובשת בעיקר סביב ישיבת “עוד יוסף חי” שעברה ליישוב לאחר פינוי קבר יוסף. בראשות הישיבה עומד הרב יצחק שפירא והיא בנשיאותו של הרב יצחק גינזבורג. תלמידי הרב גינזבורג לבושים כחרדים, ונוהגים במנהגי חב”ד, ביישוב יש שמכנים אותם ‘הגינזבורגים’.

אנקדוטה מעניינת עומדת מאחורי ההתיישבות החב”דית ביישוב: הקלטה של העוזר של הרבי מליובאוויטש, בה הוא אומר כי בית חב”ד המרכזי בארץ ישראל יהיה ביצהר.

כשניסינו להבין מה יחסי הכמויות בהתפלגות המשפחות בין שתי הקהילות, אנחנו מבינים כי גם על כך יש לדון וכל צד יטען שהוא הרוב. אולם מתוצאות ההצבעה בבחירות שנביא בהמשך, ניתן להבין את יחסי הכוחות הפוליטיים ביישוב. בעבר שני הרבנים שימשו יחד כרבנים בישיבת “עוד יוסף חי” בקבר יוסף. לאחר הגירוש מגוש קטיף נוצרו במשך הזמן הבדלים בין השניים.

מלבד שני הקהילות יש ביישוב גם קהילה של חסידי ברסלב, עם בית כנסת מסודר עם פעילויות ושיעורי חסידות לחברי הקהילה. גם שני בתי כנסת ספרדים נמצאים ביישוב. חלק מהתושבים רואים את עצמם כסוג של עצמאים ואינם מחוברים לקהילה מסוימת כחברי קהילה מן המניין.

מבחינה פוליטית רוב מוחץ של המצביעים ביישוב כ-86% שהם 555 מצביעים, הצביעו בבחירות האחרונות למפלגת הציונות הדתית בראשות סמוטריץ’. יהדות התורה קיבלה 10% מקולות המצביעים שהם 66 קולות. הליכוד קיבלה 11 קולות, וש”ס קיבלה רק 9.

ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים

כשהגענו ליישוב הייתה זו שעת צהרים מאוחרת, מראה של עשרות רבות של תינוקות של בית רבן ותלמידות בתי הספר חוזרים לביתם בסיום יום לימודים ארוך, הוא מראה משובב נפש. הרוגע והחיוך הנסוך על פניהם, מראה יותר מכל על חיי הרוגע והאמונה שמתקיימים ביישוב.

מאות הילדים לומדים בנחת ובשלווה במוסדות הלימודים השונים ביישוב. כשהם מתחנכים לתורה ויראת שמים טהורה. גם בבתים בהם התארחנו במאור פנים הבחנו ברוגע המיוחד של הילדים שחיים להם בגבעה קסומה עם נוף רחב ומרחבים עצומים.

בקצהו של אחד השבילים בתוך היישוב נמצא לו מעיין נחמד, מתוך הנביעה זורמים המים לתוך בריכה שבאותו הזמן עסקו כמה תושבים בניקיונה לקראת תחילת הקיץ. בסמוך הוטו חלק ממי הנביעה למקווה גברים נחמד ומבודד שנבנה מעל בריכת אבן. הקוד לכניסה אגב, מתנוסס לו על גבי הדלת עם רמזים שרק מי שצריך יוכל להבין ולהיכנס.

סביב המעיין מתרוצצים ילדים רבים, חלקם רוכבים על אופניים, הבית הכי קרוב מרוחק מאה מטרים לפחות, אבל אין חשש או דאגה ומשפחות שלמות מנצלות את שעות אחר הצהריים למנוחה ומשחקים לילדים.

שב”כ מאזין

ביציאתנו מהיישוב, עצרנו ליד התחנה בה עוצרים טרמפים, שני נערים עומדים שם במצב רוח מרומם במיוחד, פתחנו חלון ושאלנו אותם להיכן הם צריכים להגיע. עם חיוך ביישני על הפנים אמרו לנו כי הם בדרך להפגנה.

“על מה ההפגנה”? 

“היה פיגוע היום, לא שמעת”?!

“מה קרה בפיגוע”?

“לא יודע, נראה לי חיילת נפצעה”

“אז מה אתם הולכים לעשות”?

“לא יודע הולכים להפגין”.

השיחות עם בני הנוער ביישוב נערכו תוך שהם בוררים היטב את מילותיהם, במהלך אחת השיחות שניהלנו עם שני צעירים שפגשנו במהלך הביקור שלנו, שאלנו אותם האם הם חוששים לדבר מחשש שהשב”כ מאזין להם. הם טענו שהם לא כל כך חוששים.

מה צריך לעשות עם כל הערבים שיש כאן מסביב?

הנערים היו חלוקים בדעותיהם האם צריך להרוג את כל הערבים בארץ ישראל או שדי בגירושם לארצות אחרות.

בשיחה עם אחד הטרמפיסטים שלקחנו בדרך, הוא שיתף אותנו מחוויות של חברים, לדבריו הם יודעים באופן ברור כי בשב”כ מאזינים להם בקביעות. “חבר סיפר לי פעם, שזמן קצר אחרי שסיים שיחת טלפון רגילה על תכנון של יציאה כדי לחגוג יום הולדת לחבר אחר, הוא מקבל שיחה מרכז של השב”כ שמבקש להבין מה בדיוק הוא מתכנן ומזהיר אותו לא לעשות שטויות”.

סמוך לישיבתו של הרב דודקביץ’ פגשנו שני בחורים מהישיבה, הם הסבירו לנו על הנוף הנשקף מראש הגבעה, “בימים טובים ניתן לראות מכאן את הים התיכון מחיפה בצפון ועד אשקלון בדרום”, אומר לנו אחד הבחורים.

מנקודת התצפית שלנו בחצר הישיבה נראים כפרים ערביים רבים וביניהם יישובים יהודים, הר ברכה מצפון ומאחוריו העיר שכם, מימין נראה כפר ערבי בשם עוורתא שבתוכו נמצא קבר איתמר בן אהרן הכהן. בסמוך נמצא היישוב איתמר הקרוי על שמו. ממול ניתן להבחין בנקודה הגבוהה ביותר בסביבה – הר עיבל, בראשו נמצא אחד ממוצבי צה”ל באזור.

איך אתם מתייחסים ליום העצמאות? שאלנו את הבחורים, וגם כאן נתקלנו בשתי דעות, האחד אמר כי הוא חוגג את היום בו הוקמה המדינה, ואילו השני מכריז כי אין ליום הזה שום משמעות בעיניו, ולראייתו המדינה היא לא משהו שראוי לחגוג בעקבות הקמתו. לדבריו הוא מקושר לצדיק הרב דב קוק מטבריה וממנו הוא שואב את השראתו ואורחות חייו.

בשיחת רקע שקיימנו עם אחד התושבים שהעדיף לדבר בעילום שם, הסביר לנו התושב כי ביישוב יש מאות כלי נשק, כאשר מלבד עשרות חיילי ההגנה המרחבית, גם נשים רבות ביישוב הוציאו לאחרונה רישיון לכלי נשק והן נושאות עליהן אקדחים. מדובר בעיקר בנשים שמתגוררות בגבעות מסביב ליישוב, והן נמצאות בסכנה כאשר הבעל שלהן נמצא בימים אלו בצבא והן נותרו לבדן באזור עוין.

מלבד האימונים להגנה על היישוב באמצעות נשק, הוקם ביישוב גם חמ”ל שמתעסק בעיקר בדליית מידע מהרשתות החברתיות. המידע כולל תכנונים של ערבים לצאת ולפגע, או מידע על מקומות בהם נמצאים מצבורים של כלי נשק. גם התבטאויות מסיתות של ערבים ברשת מאותרות על ידי חברי החמ”ל.

המידע שמתקבל בחמ”ל מועבר היישר למערכת הביטחון ולתקשורת, המידע הזה גורם לא פעם לפעילות של צה”ל נגד ערבים חשודים בטרור.

אחד מחברי החמ”ל הוא האסיר המנהלי אריאל דנינו, הוא נעצר זמן קצר אחרי פתיחת המלחמה, ונמצא בכלא בבאר שבע כבר כמעט חצי שנה. גורם ששוחח איתנו אמר כי האירוע המפורסם על הריסת הפיצה בחווארה על ידי דחפור צה”לי לא הייתה כל כך פשוטה כפי שהציבור נוטה לחשוב. לדבריו גורמים ביישוב הודיעו לצה”ל כי טרקטורים אזרחיים החלו לנוע לעבר הפיצה על מנת להרוס אותה, וכדאי שהצבא יגיע לשם לפניהם.

בערב חג הפסח חלפה לה חצי שנה בה מוחזק אריאל דנינו במעצר מנהלי ללא סיבה. לפני מספר שבועות ראיינו את אשתו אביה על האתגרים הנלווים למעצר בעלה.

“אין לי זכות בכלל להתלונן”, אומרת לנו אביה דנינו אשתו של אריאל בתחילת דבריה, “יש משפחות שיקיריהם מוחזקים בעזה, אריאל שלי בסה”כ בכלא, ובכל זאת זה ממש לא פשוט”.

היא חוזרת לאותו בוקר שעולה על בית משפחת דנינו ביצהר, ואביה אם צעירה לארבעה ילדים מוצאת את עצמה לבד מול הילדים, השאלות בעיניים שלהם עולות מיד ללא שהות. משכן הבת הגדולה רואה שאבא לא בחדר ומיד שואלת “איפה אבא”?

“במעצר, בכלא”, משיבה לה אימא, והילדה שטרם מלאו לה שמונה שנים מנסה להבין. תוך כדי הריאיון שקיימנו בבית הקטן שבגבעה, שאלתי את משכן, “את מתפללת שאבא יחזור כבר”?

“בטח”, משיבה הילדה שלא טעמה טעם חטא, ומוסיפה “החברות שלי שאלו אותי מה השם של אימא של אבא כי הן גם רצו להתפלל עליו”.

אנחנו יושבים בביתו של אריאל דנינו שמוחזק במעצר כבר כמעט חצי שנה, ומנסים להבין מדוע היה דחוף לשר הביטחון יואב גלנט לחתום על צו מעצר מנהלי נגד אריאל.

“אין מה לנסות להבין מדוע”, אומרת אביה, “זה בדיוק הרעיון של מעצר מנהלי, זה מעצר ללא הסברים, אין סיבה, ככה החליטו וזהו. אפילו עורכי הדין של אריאל אינם מורשים להשתתף בדיונים המשפטיים שלו, בחלק של הצגת טענות השב”כ”.

“זה חומר סודי”, ממשיכה אביה, “למרות שהיו מקרים שהתברר כי הקלסרים שהחזיקו החוקרים היו ריקים לגמרי מדפים”.

אחד הדברים הבולטים בשיחה הזו היה שלוות הנפש של אביה, בעלה בכלא כאחרון הפושעים, המדינה אינה טורחת אפילו להאשים אותו במשהו, והיא לא נראית כעוסה או מלאת טינה. ניסינו להבין איך זה ייתכן.

“זה פשוט מאוד”, היא מסבירה, “את האנרגיות שלי אני משקיעה בדברים אחרים, לא בלשנוא ובלכעוס. אין לי ציפיות מההנהגה פה, מי שמצפה ממישהו למשהו יכול לכעוס עליו אם הוא מאכזב, אבל לי מראש אין ציפיות”.

לא יכולנו להישאר אדישים, למול משכן הבת הגדולה שמתארת במתק לשון את חווייתה מהמעצר של אבא: “בבוקר חיפשתי את אבא במיטה והוא לא היה שם. שאלתי את אימא איפה אבא? אז היא אמרה לי שהוא נעצר”. למה? “לא יודעת”. מי עצר אותו: “לא יודעת”.

את מתפללת שאבא יחזור כבר?

“כן, אפילו בהתחלה אז חברות שאלו אותי איך קוראים לאימא של אבא שלי”.

כדי שיוכלו להתפלל עליו?

“כן”.

אביה מדגישה כי להרגשתה הסיפור הוא לא היא לבד, המעצר הזה זה רק סימפטום למחלה שזועקת, שהמדינה מתבלבלת בין אויב אמיתי שרצח ביהודים וטבח במאות בעוטף עזה, ועדיין מנסים בכל יום להרוג בנו. וכאן באים ועוצרים יהודי שלא עשה מאומה ולא פגע באיש.

לכל כתבות מגזין חג הפסח>>>

לתגובות והערות לכותב הכתבה ניתן ליצור קשר במייל: [email protected]