הריאיון עם דניאל שטיינבגר אביו של יהונתן שטיינברג הי”ד
יהונתן שטיינברג הי”ד, אלוף משנה, מפקד חטיבת הנח”ל. זה השם הראשון בו נתקלנו במוצאי חג שמחת תורה. רבים לא ישכחו את ה”הותר לפרסום” הראשון של המלחמה.
זהו ההרוג בעל הדרגה הבכירה ביותר בצה”ל שנפל בקרבות ביום שמחת תורה. בהמשך התברר שהוא לא היחיד, ועוד שני אלופי משנה נפלו בקרבות המרים באותו היום, אל”מ רועי לוי מפקד הרב ממדית, ואלוף משנה אסף חממי מפקד החטיבה הדרומית של אוגדת עזה. בתחילת התמרון הקרקעי הצטרף לרשימה גם אל”מ יצחק בן בשט שנפל בקרבות בשג’עיה.
את דניאל יוסף שטיינברג אביו של יהונתן אנו פוגשים באוהל הגבורה אותו הקימו משפחות שכולות בקריית הממשלה בירושלים. ביקשנו לשמוע את סיפור חייו של יהונתן הי”ד, לקבל טעימה מהרגשות של המשפחה, לכאוב את כאב השכול של האב הגיבור שמחזיק בתקווה ובאמונה בגבורה ובעוצמה.
חוויה מיוחדת במינה היא לשבת ליד אב שכול, ולהקשיב למופת של עוז יהודי. קשה להפריז במיוחדות הזו של אבא שאיבד את היקר לו מכל ומדבר דיבורי אמונה וחוסן. לא נרתע מאיומי ביידן ומהתפרעויות השמאל תוך שיתוף פעולה מלא עם התקשורת, ובטוח כי בעזרת ה’ נעשה ונצליח.
סיפור נפילתו של אלוף משנה יהונתן שטיינברג הי”ד
“יהונתן גר בשומריה שבדרום חבל לכיש, הגדס”ר של הנח”ל שתחת פיקודו היה בכרם שלום, ושאר חטיבת הנח”ל עליה פיקד הייתה בגבול הצפון”, מספר דניאל.
“כשהוא יצא בשעה 06:30 מהבית שלו בשומריה, הוא לקח איתו את הנשק שלו והמדים, עלה לרכב שקיבל מהצבא ויצא מיד לכיוון בסיס אורים. הוא לא המתין לנהג שלו ותוך כדי נסיעה הוא מקפיץ את המג”ד של גדוד הסיור שנמצא בכרם שלום מביתו בצפון. כשהוא מגיע לצומת אורים הוא פוגש גשש בדואי של צה”ל. על הכביש הוא מבחין באופנוע ומטול RPG מוטלים על הכביש. באותה נקודה הם מבינים שישנה חדירה לשטח ישראל”.
עוד לא הבינו את היקף האירוע. יהונתן יחד עם הגשש הבדואי סורקים את האזור של הצומת בחיפוש אחר מחבלים ללא תוצאות. יהונתן מחליט להתקדם דרומה ומשאיר את הגשש הבדואי בצומת עם ההוראה לחסום את המעבר לחלוטין. “אתה לא נותן לאף אחד לעבור חוץ ממי שאומר שהוא שייך לחטיבת הנח”ל”.
בשלב זה יהונתן ממשיך לבד על ציר 241 מצומת אורים לכיוון מעון. הכביש הזה מתחבר בהמשך לכביש 232 הציר הידוע שם בוצע הטבח במסיבה ברעים.
ההיתקלות במחבלים
אחרי ארבעה ק”מ הוא נתקל במארב של שנים עשר מחבלים שארבו לו משני צדי הכביש. למחבלים היה את הטנדר הלבן המוכר לכולנו מהתמונות מיום הטבח. כשהוא התקרב המחבלים פתחו באש לכיוונו. באותו שלב יהונתן לא נפגע, הוא יוצא מהרכב עם נשקו האישי ומתחיל בקרב אבוד מראש מול 12 המחבלים. במהלך אותו קרב אכן נפל יהונתן שטיינברג הי”ד.
כמה דקות לאחר מכן מגיע למקום מפקד גדוד הסיור אותו הזעיק יונתן הי”ד, סגן אלוף יהונתן צור הי”ד מפקד סיירת הנח”ל, גם לכיוונו המחבלים פותחים באש ופוגעים בו בתוך הרכב. ככל הנראה מג”ד הנח”ל הבין לאחר שנפגע כי סיכוייו לשרוד פחותים, ולכן קיבל החלטה של מעין “תמות נפשי עם פלישתים”, הוא מחליט להיכנס עם רכבו ברכב של המחבלים ומנטרל אותו.
מאוחר יותר אותר רכבו של יהונתן צור בקרבת מקום עם פגיעות מעיכה בקדמת הרכב, כיון שאין באזור קיר בטון או כל דבר אחר בו יכול היה הרכב להיתקע, ההשערה היא כי לפני מותו החליט מג”ד הנח”ל לפגוע כמה שניתן במחבלים. הפגיעה הזו אכן ניטרלה את רכבם של המחבלים ומנעה מהם לחטוף את הגופות של יהונתן שטיינברג ויהונתן צור הי”ד.
“מה שמאושש את הטענה הזו”, אומר דניאל, “מפקד בכיר בפיקוד דרום שהגיע לזירה נורה מאש המחבלים, כיוון שהוא היה במרחק מספק מהם הוא מצליח לחמוק וחזור לכיוון ממנו הוא בא”.
אחרי שהוא יוצא מאזור הסכנה, מחליט אותו מפקד בכיר להעלות לאוויר רחפן שהיה ברשותו ולראות מול מי הוא מתמודד. בתיעוד ממצלמת הרחפן ניתן לראות את המחבלים מנסים לברוח מהמקום באמצעות רכבו של יהונתן שטיינברג הי”ד. דבר המלמד כי הרכב שלהם נפגע באופן שלא אפשר היה להמשיך לעשות בו שימוש.
אחרי כמה עשרות מטרים המחבלים מבינים שהם פגעו קשות גם ברכב של אל”מ שטיינברג והם נאלצים לסגת מהמקום רגלית. בזכות הפגיעות הללו ברכבים לא נחטפה גופתו של יהונתן הי”ד לרצועה. שהרי הוא ענד על כתפיו את הדרגות הבכירות שלו, וגורלו היה אמור להיות כגורל אל”מ אסף חממי הי”ד שגופתו נחטפה לעזה.
מה שמהחבלים כן לקחו איתם זה את הנשק האישי של יוני ואת הטלפון שלו. “לפני כחודש וחצי צה”ל איתר את הנשק הזה בתוך דירה של אחד מפקדי חמאס בחאן יונס”, מספר דניאל, “כנראה זה משהו משמעותי עבורם לקחת את הנשק של אלוף משנה”.
כל התקרית הזו אירעה סביבות השעה 08:30 בבוקר יום שמחת תורה. בשעה 10:30 בערך פינו אותו לסורוקה, והוא אכן היה החלל הראשון שפרסמו את נפילתו בצאת החג.
בבית הכנסת בו מתפלל דניאל שטיינברג החליטו לקיים את ההקפות בשמחת תורה אחרי מנחה, אולם לקראת סוף חג שמחת תורה הרגיש דניאל כי לא מרגיש לו בנוח לרקוד באותו הזמן והוא נשאר בבית. זמן קצר לאחר מכן הגיעו קציני הצבא לבשר לו את הבשורה המרה על נפילת בנו השני יהונתן הי”ד.
הלווייתו של יהונתן הי”ד
למחרת התקיימו הלווייתו של יהונתן הי”ד בהר הרצל בירושלים בהשתתפות אלפי מלווים. בטרם אישור הלוויה התעוררה בעיה שכמעט עיכבה את קיומה. הנוהל בצה”ל הוא שנושאי הארון של החלל צריכים להיות בעלי אותה הדרגה של הנופל. באותו יום למחרת שמחת תורה עם פרוץ המלחמה התקשו בצה”ל לגייס למשימה מספר אלופי משנה.
במשפחה ביקשו לחרוג מהנהלים ולקיים את הלוויה ללא דיחוי, והסבירו כי בעיניהם חשוב יותר לקבור אותו באותו היום. לבסוף הלוויה התקיימה במועדה ואלופי משנה נשאו את הארון לשביעות רצון כל הצדדים.
בעיה נוספת הייתה מול פיקוד העורף שביקש להגביל את מספר המשתתפים, אולם לבקשת המשפחה הצבא הותיר את שיקול הדעת האם להגיע, ואכן אלפים רבים החליטו להגיע ולכבד את יהונתן ומשפחתו בשעתם הקשה.
הקמת פורום הגבורה
מה קרה עכשיו שהחלטתם להקים את אוהל הגבורה? ובכלל את הפורום הזה?
בתחילת המלחמה, כבר בשבעה שמע דניאל מקצינים שלחמו בדרום, ועקב כמו כולם על התקדמות המלחמה והיה נראה שאכן נלחמים כראוי בכל הכוח. “מאוד מאוד התרשמנו מהנכונות, מההקרבה, מהרצון לפעול, מהאש בעיניים של חבר’ה רציניים שיודעים למה הם נלחמים”.
הקמת הפורום אירעה אחרי שמספר משפחות של חיילים שנפלו בקרבות הרגישו כי המלחמה בעזה מדשדשת מעט, הם פנו במכתב לראש הממשלה ולקבינט המלחמה ודרשו להמשיך את המלחמה בכל הכוח, בלי לחשוב על שום דבר אחר מלבד מטרות המלחמה שהוגדרו מראש. מאוחר יותר ראש הממשלה הקריא את המכתב במסיבת עיתונאים ואף נפגש עם המשפחות שעמדו מאחורי המכתב.
“זה התפתח לשני כיוונים”, מסביר דניאל, “אנחנו לכיוון שחייבים להמשיך ולעשות את הכל, ולעומת זאת התקשורת השמאלנית שהיא ‘איסתרא בלגינא קיש קיש קריא’, עושים הרבה רעש, וגם נושא החטופים שאנחנו כל כך מזוהים עם זה גם כן, עלה וזה הלך לכיוונים לא טובים, ההרגשה היא שהקפלניסטים השתלטו על זה וזה הולך לכיוונים לא טובים”.
“כלומר, ההרגשה של האחדות הגדולה שהייתה בזמן המלחמה בתוך עזה, שנלחמה ביחד וידעו על מה, פתאום אתה שומע רעשי רקע שהם מביאים אותנו ללפני ה-6 באוקטובר, ולכן התאגדנו”.
היחס למשפחות השכולות לעומת משפחות חטופים
המשך הריאיון עם דניאל שטיינברג
אבקש לשאול שאלה מעט רגישה, אולם ראיתי שהתבטאת בנושא, יש תחושה שמה שאומרות משפחות החטופים קדוש, מה שעושות משפחות חטופים אי אפשר לומר להם מילה, וקצת פחות יחס כזה למשפחות של נופלים, שהבנים שלהם לא יחזרו עד שיבוא המשיח. אתה מקבל את המדרג הזה?
“אני לא מקבל את המדרג הזה, התקשורת מגויסת לעניין של החטופים, כלומר אתה פותח כל מהדורת חדשות או תכנית רדיו, תמיד מזכירים את מספר החטופים, תמיד מביאים איזו ציטטה של משפחה של חטופים, שזה בסדר”.
ניכר שהנושא כואב ואכפת לדניאל ממש והוא ממשיך בכאב: “אבל לגמרי מתעלמים מהמשפחות השכולות. ולא אומרים מתחילת המלחמה נפלו כך וכך מחיילנו. למה לא מזכירים, יש חטופים ויש לוחמים שנפלו. אין את ההשוואה הזו בכלל. אין את ההזכרה של הנושא הזה בכלל. מבחינה זו זה ממש חורה, זה באמת לא מקובל”.
קראו לך להתראיין בערוצי התקשורת 11, 12, 13?
“לא זכור לי, רק בערוץ 11 קראו לי פעם אחת”.
וזה למרות שאתה אבא של אלוף משנה?
“כן”.
בערוץ 14 התראיינת?
“כן, כמה פעמים, עד שכבר אמרתי להם די”.
המגעים מול משפחות החטופים
לדניאל חשוב להדגיש שמול משפחות החטופים עצמם מתקיים שיח ישיר גם מול משפחות חטופים שנמצאים במטה החטופים. “מדובר במשפחות שאינם מפורום התקווה, אלא גם משפחות ממטה החטופים שהם מהצד השמאלי של המפה. הבנו שיש דברים שאנחנו מסכימים עליהם. לא מעט זמן אנחנו נפגשים כדי להגיע לאיזו אמנה והצהרה מאוחדת”.
“גם הם ראו מי מוביל אותם, ואני לא רוצה לומר ‘זרקו’, אבל נפרדו ממי שהוביל אותם לכל הפן הפוליטי בעניין הזה”. בפורום הגבורה יש גם חילוניים ודתיים וגם דרוזים, גם במטה החטופים יש מגוון של דעות.
“רצינו לקיים הצהרה משותפת עם מטה החטופים, הגענו להסכמה אבל נטרפו על הקלפים, מתחילים לדבר על ‘רפיח עכשיו’ או ‘לא רפיח עכשיו’, הפוקוס התקשורתי עבר לזה, ומיד אחרי יש את יום הזיכרון ויום העצמאות, ולכן אנחנו מחכים לזמן תאים יותר”.
דניאל מסביר על ההבדלים בתקציבים שבין פורום הגבורה לבין מטות אחרים, לדבריו שמע שהתקציב של אוהל המחאה הניצב בסמוך עומד על 700,000 ש”ח בחודש. “הם משלמים לאנשים שיהיו שם, כאן התקציב הוא מתרומות של אנשים”.
“אנחנו לא צריכים תקציבים, כי אנחנו מהלב, מהנשמה עושים את הדברים האלה כי זה מאוד חורה לנו, אין לנו שום אינטרס פוליטי. בנוגע לחטופים אנחנו סבורים שהדרך היחידה לשחרר אותם היא על ידי מכה בראש, וחייבים לכבוש את רפיח”.
רפיח עכשיו למרות ביידן
איך אתה מרגיש למול האיומים של ביידן, שמשלוחי הנשק מארה”ב יעצרו אם צה”ל יכנס לרפיח?
“זו אכן מכה חזקה, אנחנו יהודים מאמינים, מבינים שהכל נעשה מאת הקב”ה, ומבינים שצריך להתקדם. אנחנו לא מתייאשים, אסור לעצור צריך להמשיך להילחם בכל הכוח”, אומר דניאל.
יכול להיות שעמדת ביידן תשתנה כשיראה שישראל נחושה, הרי הכרזת המדינה הייתה נגד טרומן שאמר לו לא לעשות את זה. “אני בוגר מלחמת יום כיפור בתעלה, אני זוכר שהמצב היה על הפנים, אנחנו 300 ק”מ מהבית, ושומעים שדיין מודיע שאנחנו לקראת מצדה שלישית. אז מה צריך לעשות?! להילחם! וברוך ה’ זה התהפך, הארמיה השלישית הייתה נצורה על ידי כוחותינו וזה גמר את המלחמה. אנחנו היינו 100 ק”מ מקהיר והם 300 ק”מ מירושלים. חייבים לבטוח בקדוש ברוך הוא ולהמשיך להילחם”.
מה המסר שלכם לראש הממשלה נתניהו לנוכח האיומים של ביידן?
“אני מעריך מאוד את ראש הממשלה נתניהו שעומד בכל הלחצים האלה, הוא עומד חזק, אני מחזק את ידיו, ואומר שאנחנו חייבים להמשיך הלאה. אין דרך אחרת. אסור להיכנע למה שביידן אומר, חייבים לגמור את הנושא הזה, יש לנו גם את הצפון כל דרך אחרת העם ישקע”.
אם הממשלה עוצרת את המלחמה עכשיו מה אתה מרגיש?
“אני מרגיש שנפלנו, יהיו משפחות שיאמרו חיילנו נפלו לשווא. קל לי יותר לומר שאני לא כמוהם מבחינת המילה ‘לשווא’, כי הבן שלי נלחם על הבית שלו שנמצא 35 ק”מ משם. אבל אני חושב שגם חייל שנפל בג’בליא לא נפל לשווא, הוא נפל למען עם ישראל, בכל אופן המצב השתנה”.
“אבל אסור לתת למצב להתהפך, וזה מה שאני חושש ששיקרה שהמצב יתהפך ויהיה עוד יותר גרוע, יהיה שבעה באוקטובר עוד יותר גרוע”.
“בעזרת ה’ נעשה ונצליח אני בטוח, בעזרת ה'”.
מלבד המסר של דניאל על הדרישה מהממשלה להמשיך את המלחמה בכל הכוח ולהביא ניצחון לעם ישראל, שוחחנו במהלך הריאיון על הבן המיוחד שלו יהונתן הי”ד. ממולץ להאזין לקטע המרגש בו הוא מספר על בנו ועל החיבור שלו לתורה ורבנים שליוו אותו לאורך ימי חייו.
לתגובות והערות לכותב הכתבה ניתן ליצור קשר במייל: [email protected]
