תשעה באב ותקופת בין המצרים הם ימים טעונים בלוח השנה היהודי, המסמלים אבל וזיכרון לאומי. מעניין לגלות כיצד קהילות יהודיות שונות ברחבי העולם ביטאו את ייחודיותן התרבותית דרך כינויים מקומיים לימים אלה. בואו נצא למסע לשוני מרתק בין הקהילות.
ביהדות פרס, הלשון הפרסית השפיעה על כינויי הימים:
• “שב-נאי” (ליל התשיעי) – כינוי לליל תשעה באב.
• “רוז-איכה” (יום איכה) – שמו של יום תשעה באב.
הכינויים משלבים את המסורת היהודית עם הלשון הפרסית, ומדגישים את הקשר למגילת איכה הנקראת ביום זה.
יהודי תוניסיה ביטאו את האווירה הקודרת של התקופה בכינויים:
• “היאמת תקאל” (הימים הכבדים) – לתקופה שבין י”ז בתמוז לתשעה באב.
• “נהאר הגין” – לתשעה באב עצמו.
כינויים אלה משקפים את המשא הרגשי הכבד של ימי האבל.
בקהילות היהודיות של כורדיסטן, הדגישו את אלמנט הצום:
• “צום סחיון זורא” (צום צימאון קטן) – לי”ז בתמוז.
• “צום סחיון אורוה” (צום צימאון גדול) – לתשעה באב.
השימוש בדימויי הצום, ממחיש את חומרת הצומות ואת ההבדל ביניהם.
במרוקו, שמו דגש על השבת שלפני תשעה באב:
• “שבת איכה” – כינוי לשבת ‘חזון’.
יהודי לוב יצרו קשר מעניין בין הימים דרך הקינות:
• “הלאהיי” – לתשעה באב, על שם הקינה הפותחת ב”אללי לי”.
• “כו-הלאהיי” (אחיו של הלאהיי) – לי”ז בתמוז.
כינויים אלה משקפים את הקשר הרגשי והליטורגי בין שני ימי הצום.
יהודי קווקז שילבו בכינוייהם אלמנטים מקראיים ומדרשיים:
• “סורוני” – לתשעה באב, מהפסוק “דְּרָכַי סוֹרֵר” באיכה.
• “מריומובי” – כינוי נוסף המתייחס לסיפורי שלוש הנשים בשם מרים במדרש איכה רבה.
1955 לחורבן
האם חשבנו פעם להסתכל על זה הפוך
במקום לחשב כמה זמן מהחורבן (שגם זה חשוב),
לחשב כמה זמן לגאולה, אבל הרי לא יודעים מתי כבר תהיה,
אבל מה שבוודאי יודעים זה
“שמבריאת העולם לא היה יום יותר קרוב לגאולה מהיום…”
וכן בכל יום זה יותר ויותר קרוב…
ואז מימילא יש גם יותר סיכויים כי האפשרות מתרכזת לפחות זמן והאחוזים עולים…
וכך לא רק שזה לא מאייש “שכבר עבר כ”כ הרבה זמן שלא נושענו ומי יודע מתי וכ’ו”
אלא זה מחזק ונותן יותר תקווה ויותר תקוה
כך שב”כל יום שעובר הסיכוי גובר…!”
שנזכה בקרוב
על מה חרבה ירושלים ?
ועל ידי מה תיבנה?
“דעת קנית מה חסרת”
להתגעגע ל”דעת” – להתגעגע להשם
העיקר זה להעמיק
“מה חסר לנו מהו החסרון האמיתי”
והתשובה היא – דעת – וידעת את השם – שהקב”ה הוא המציאות. ואני רק השליח שלו. וזכיתי להיות שליח שלו, זו זכות עצומה “והייתם לי סגולה” זה סגולה אין לזה הסבר למה אני כן וגוי לא…
אבל אני רק שליח והוא המציאות – ולא אני…!
חסרון דעת זה שאין את הקב”ה בתמונה בסיטואציה וכ’ו אין “שויתי ה’ לנגדי תמיד”
אבל אני יהודי שומר תורה ומצוות וזוכר את השם לומד מתפלל וכ’ו
נכון, אבל המבחן הכי חזק זה למשל כשמישהו בלי או עם כוונה מזיז אותי הצידה בעיקר לא במובן פיזי… או בכל מיני סיטואציות של “אגו” בעיקר בשלום בית האם אני נשאר חדור ודבק במטרה, בשליחות האלוקית שלי, או שאני רק שם אותי בתמונה ונפגע ומקפיד ולא רגוע וכ’ו ובעצם שוכח את השם… לא זוכר שזה הוא…
מה שנקרא “אנא אמלוך” הכל כפוף אלי ח”ו…
זה רק דוגמאות שמוחיכות כמה לא ברור לנו השליחות, כמה לא ברור לנו מציאות השם בעולם
אנחנו אומרים שמלוא כל הארץ כבודו ובפעול מרגישים שהוא בערך באזור אמריקה או סין
אנחנו לא מקרבים אותו עלינו לא רואים אותו עצלינו כאן ועכשיו…
כל סיטואציה זה השם ! זה לא רק שהוא עושה את זה, אלא זה הוא אין כלום חוץ מהשם.
(נ.ב. כמובן שצריך לפעול בדרך הטבע ולהתייחס לכל דבר באשר הוא… כי זה רצונו. ואם אני מחפש הנחות בתחרוץ שזה השם וכ’ו ובכך לא לעשות את המוטל עליי… זה סימן ברור שלא ברור לי מספיק מציאותו יתברך בעולם
ושאני לא מבוטל אליו…
ושאני לא ממליך אותו (רצונו) עליי…)
אוי אוי אוי זה רק קצה המזלג זה דברים שאי אפשר לבאר בכתב בשום אופן
אפילו בעל פה שה כמעט לא שייך
כל כך נעלם ונסתר ומופשט
זה כל כך קשה לזהות את זה לזהות איפה אנחנו מונחים באמת כל הזמן ממדרגה למדרגה….
היצר/האגו/הדמיון מנסה להפוך הכל להסתיר את זה ולתת לנו להמשיך לכבוש… כביכול את כל העולם שיהיה תחתינו…
זה מלידה ככה השם טבע בנו בבריאה…
רק כל אחד כמה ששנחנו כן ננסה לנחפור…! ולחפש…! כל הזמן נוכל להבין ולזהות לאט לאט עד איפה מגיעים הדברים האלה כמה זה דק מן הדק…
בתימצות נמרץ השם ברא אותנו עם אגו
והוא רוצה שלאט לאט נצא מזה ע”י שנמליך אותו עלינו ע”י שנהיה מוכנים לוותר ולהקריב מהתוכניות והמטרות שלנו בשבילו למענו… כי זה הוא, הוא המציאות, הוא אלוקינו, הוא אבינו.
ובגלל שזה כל כך מורכב ובלתי אפשרי כמו שהמרגלים שאין לנו שום השגה בגדולתם למרות טעותם אמרו “לא נוכל…כי חזק הוא ממנו וכ’ו” וחז”ל אמרו “אלמלא הקב”ה עוזרו אין יכול לו”
אבל זה כן מאד אפשרי “כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו”
אבל צריך לצעוק על זה להרגיש את הכאב הזה של החסרון הנורא הזה של ה”בור ריק אין בו מים” “צמאה לך נפשי כמה לך בשרי ברץ ציה ועייף בלי מים” בארץ ציה ועייף בלי מים… אבודים אבודים בצרה גדולה אנחנו
להרגיש שאין שום מנוס ושם מבטח רק לקוות להשם ולבקש ממנו “שיגאל אותנו כבר” ויתגלה אלינו כבר… שימלוך עלינו כבר… “החזירינו בתשובה שלימה לפניך…”
ולגאולה כזאת נכסוף ונתגעגע עד כלות הנפש…
גאולה כזאת נבקש…
“מבקשי פניך יעקב סלה”
ובמילים אחרות: “תן לנו “דעת” שנכיר אותך” “שנדע אותך” “שנזכור אותך” “שנשוב אליך”
לכל זה צריך דעת גדול מאד ושכל וחכמה אלוקית שיחונן אותנו “לב טהור ברא לי אליקים ורוח נכון חדש בקרבי”
זה הגלות – גלות הדעת…!!!
וזה הגאולה – לדעת בארץ דרכך…!!!
“כי מלאה הארץ דעה את השם כמים לים מכסים”
ולזכור שרק זה מה שחסר לנו !!!
נכון שחסר לי גם בני, חיי, ומזוני (תמצוט של כל החסרונות) “אבל להוסיף (כל אחד לפי האמת שלו) שמדוע זה חסר לי ?
כי אני רוצה שכך אוכל להרחיב את דעתי שאוכל להתקרב אליו ולהכיר אותו והמליך אותו ולזכור יתברך
וזה גם רצונו שלו… כי לשם מטרה מסוימת הרי נתן לנו עולם מלא אפשרויות (מותרות) כדי שנמליך אותו שם בתוך הגשמיות בתוך האוכל בתוך הכסף בוך המשפחה שבכל זה הוא ובשבילו ולמענו (כמובן שבנוסף צריך לכסוף ולהתגעגע ליותר נקיות ורצות להיות פחות מחוברים לעולם ויותר מחוברים אליו… את עבודת הבירורים נשאיר לאחרים…)
וכך תתגלה מלכותו על ידי ישראל בכל העולם אפילו בחומר הגשמי בקרוב ממש כהרף עין אמן ואמן
לסיכום לא נבכה על זה שבגלל החורבן לא הולך לנו בחיים כמו שרצינו (שהזוהר הקדוש מקשר בין אלה שמבקשים גשמיות לשם גשמיות וצועקים “הב הב” בארמית “תן תן” לכלבים בגהינום שצועקים “הב הב” תן תן… ה”י)
אלא נבכה על זה שאין לנו דעת לרצות את הדבר האמיתי את רצונו יתברך – שזה עיקר הגלות
ולמה אנחנו לא רוצים – כי חסר לנו דעת…
ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל
ותן בליבנו הכנעה וענווה
תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם
במהרה בימינו אמן
תגובה מרתקת (מסתמא)
אתה מבין שלאף אחד אין כוח לקרוא כזה הרבה