נשיא בלארוס אלכסנדר לוקשנקו, המתהדר גם בתואר המפוקפק “הדיקטטור האחרון באירופה”, הפך בין לילה לאיש הכמעט הכי קריטי בימים אלה – האיש היחיד לו נשיא רוסיה ולדימיר פוטין מסכים לנהל מגעים לתיווך שיחות בין רוסיה לאוקראינה, אחרי שסירב להצעות התיווך של טורקיה, אזרבייג’אן, פולין, סלובקיה, הונגריה, ואפילו של ראש הממשלה הישראלי נפתלי בנט.
לוקשנקו הוא לא ממש דמות ניטרלית בסיפור, בלשון המעטה, הוא מזוהה עם פוטין על כל המשתמע כך, כוחות רוסיים פלשו לאוקראינה דרך בלארוס, ולטענת האוקראינים גם צבא בלארוס משתתף בלחימה נגדה. ובכל זאת, כשהבין שזה או זה או כלום, נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי נתן אור ירוק לקיום השיחות בשטחה של בלארוס.
בבלארוס אמנם מכחישים בינתיים את חלקם בלחימה, אך הנשיא מצהיר כי צבא בלארוס יוכל בעתיד לקחת חלק פעיל בלחימה “אם פוטין יצטרך את עזרתה של מינסק”. ארצות הברית הטילה סנקציות על 24 אישים וחברות בלארוסיים בסוף השבוע עקב תמיכתם במתקפה הרוסית, ובריטניה זימנה את שגריר בלארוס וקראה לה להפסיק ולתמוך במוסקבה.
ברשת מדווחים גם על זימונים של אזרחי בלארוס ללשכות גיוס. ישנן עדויות כי צבא רוסיה השתמש בבסיסי צבא של בלארוס בחלק מההתקפות. בשבועיים האחרונים התאמנו עשרות אלפי חיילים רוסים על אדמת בלארוס. באוקראינה אמרו כי בין היתר הרוסים משתמשים בשדה תעופה בעיר גומל שבבלארוס במסגרת המתקפה על קייב.
ביום הראשון למלחמה דיווח רמטכ”ל האוקראיני על ארבעה טילים בליסטים שנורו משטחה של בלארוס לכיוון אוקראינה. גם במקביל למגעים להסכה למשא ומתן בין הצדדים בגבול אוקראינה-בלארוס, אוקראינה טענה לירי לשטחה מכיוון בלארוס, בניגוד להבטחות.
28 שנות שלטון
לוקשנקו עומד בראש המדינה מזה 28 שנה, מה שהופך אותו למנהיג האירופי שכהונתו הממושכת ביותר בעת הנוכחית (אפילו פוטין מכהן 6 שנים פחות ממנו). מתנגדיו טוענים שמערכת הבחירות של 1994 הייתה היחידה שבה ניצח כדין. מאז שרד נשיא בלארוס חמש קדנציות, ובכל פעם שונו תוצאות הבחירות לטובתו בדרכים יצירתיות. עד הבחירות האחרונות לפני כשנתיים, ניהל לוקשנקו את בלארוס כמדינה ריכוזית אוטוריטרית עם אופוזיציה מוחלשת וחופש דיבור מוגבל – מעין דיקטטורה רכה.
בבחירות האחרונות זה כבר לא הלך לו כך בקלות. לקראת הבחירות נעצרו מספר אנשים שניסו להתמודד בבחירות, תוך ביקורת של האופוזיציה על פגיעה בהוגנות הבחירות. בסופו של דבר סבטלנה טיכאנובסקאיה, רעייתו של אחד המתמודדים שנעצרו, איחדה מאחוריה את שורות האופוזיציה והגישה את מועמדותה. לאחר הבחירות, פרסמה ועדת הבחירות של בלארוס כי לאחר ספירה חלקית של הקולות לוקשנקו הביס את טיכאנובסקאיה עם למעלה מ-80% מהקולות, בעוד האופוזיציה טענה שהבחירות לא היו הוגנות והתוצאות זויפו.
בעקבות התוצאות של הבחירות, רבים מתושבי המדינה יצאו להפגנות המוניות כשהם דורשים בחירות חוזרות ואת התפטרותו של לוקאשנקו. ההפגנות הסתיימו בדיכוי אלים של האופוזיציה והמפגינים, ובמעצרים רבים.
ההפגנות התחילו עוד טרם הבחירות לנשיאות, אך התגברו ביתר שאת לאחריהן. ההפגנות החלו באופן מתון אך התגברו עם פרסום התוצאות הרשמיות, לפיהן לוקשנקו ניצח. סבטלנה טיכאנובסקאיה, המתמודדת העיקרית מול לוקשנקו בבחירות, טענה שהתוצאות מזויפות ושקיבלה 60–70 אחוזים מהקולות. היא הקימה “מועצת שיתוף הפעולה” לאלה שחושדים שתוצאות הבחירות הרשמיות זויפו, ולא שאולטימטום לוקשנקו להפסיק את כל הדיכוי, לשחרר עצירים ולפרוש מהנשיאות, לא נענע החלו שביתות ארציות.
לפני מעט יותר משנה הצהיר לוקשנקו כי כשתאושר חוקה חדשה יפנה את כס הנשיאות. הוא לא מסר מתי זה יקרה, ולא הסביר אילו רפורמות יקדם בחוקה. בתחילת שנת 2021 הודיע לוקשנקו שהטיוטה של החוקה החדשה תנוסח עד סוף 2021, ולאחר מכן היא תועבר להצבעה במשאל עם.
חולם על ברית המועצות
לוקשנקו, בן ה-67, נולד בעיירה קופוסט במחוז ויטבסק שבבלארוס הסובייטית. הוא שירת בצבא הסובייטי, בק.ג.ב. ובמשמר הגבול של ברית-המועצות בתפקיד פוליטרוק.
לפני 32 שנה החל את הקריירה הפוליטית כאשר נבחר לסובייט העליון של בלארוס שבתקופה זו עוד הייתה חלק מברית המועצות. במסגרת פעילותו בסובייט הקים קבוצת צירים בשם “קומוניסטים בעד דמוקרטיה”, שדגלה בהמשך השלטון הקומוניסטי בברית המועצות תוך שילוב של רעיונות דמוקרטיים מסוימים. לוקשנקו טען שהיה הציר היחיד בסובייט שהצביע בהצבעה חשאית כנגד פירוק ברית המועצות, אך הדבר אינו ודאי.
לפי 28 שנה התקבלה החוקה אשר קבעה את תפקיד הנשיא בבלארוס. בבחירות הנשיאותיות הראשונות בבלארוס העצמאית התמודדו שישה מועמדים, בהם לוקשנקו, זיאנון פזניאק, סטניסלב שושקביץ’ וקביץ’, שנחשב לבעל הסיכויים הטובים ביותר. לוקשנקו רץ עם מצע פופוליסטי שהבטיח מלחמה בשחיתות והעלאת משכורות לעובדי מדינה (שהיו הרוב המוחלט) והכה את התחזיות, כאשר זכה ל-45 אחוזי תמיכה בסיבוב הראשון ובסיבוב השני הביס את קביץ’ כאשר זכה ב-80 אחוז.
שנה אחרי שנכנס לתפקיד עורר מחלוקת בינלאומית כאשר בריאיון לעיתון הגרמני “האנדלסבלאט” הביע תמיכה בשלטון נשיאותי חזק הנוקט יד קשה והשווה עצמו לאדולף היטלר, שתחתיו “גרמניה הגיעה לשיא פריחתה”. הפרלמנט ניסה להדיחו, אך בסיוע מתווכים מטעם ממשלת רוסיה ההדחה בוטלה.
הוא ערך משאל עם שבו הוחלפו שוב הדגל והסמל של המדינה לסמלים בצבעי אדום-ירוק שהיו נהוגים בתקופה הסובייטית (בהשמטת סמל הקומוניזם – הפטיש והמגל), רוסית הוכרזה כשפה הרשמית, והחוקה שונתה כך שסמכויות הנשיא הורחב. לוקשנקו החל בתהליך מחודש של “רוסיפיקציה” של בלארוס. הסמלים הלאומיים של בלארוס הוחלפו בסמלים סובייטיים, והשימוש בלשון הרוסית הורחב על חשבון הבלארוסית בכל תחומי החיים.
גיא מולדבסקי מציין במאמר ב’ווינט’ כי בניגוד לתדמית החיצונית, לוקשנקו ופוטין, לא ממש מסכימים על הכל. “בין שני האישים שוררת מערכת יחסים מורכבת למדי. לוקשנקו מעריץ את מודל ברית המועצות של פעם: ברית בין רפובליקות שוות, שלהן פרויקטים משותפים וחלוקת משאבים שוויונית. פוטין, כמו במקרה של אוקראינה, רואה בבלארוס חלק בלתי נפרד מרוסיה הגדולה – שצריכה למעשה להיכנע לשלטון המרכזי שבראשו, מטבע הדברים, יעמוד פוטין”.
“אם היה זה תלוי בפוטין בלבד, איחוד זה היה מתרחש כבר מזמן ובלארוס כיישות עצמאית הייתה נעלמת. אלא שהשליט הרוסי נתקל בהתנגדות עזה מצד לוקשנקו, שריכז סביבו כוח ומשאבים רבים במהלך 26 שנות שלטונו, ולא שש להתחלק בשלל אפילו עם פוטין. נוסף על כך, העם הבלארוסי מגיב בהתנגדות לכל ניסיון של התקרבות גדולה מדי בין המדינות”.
“מצד שני, שני המנהיגים הנחשבים לסמכותניים מבודדים למדי בזירה הבינלאומית. במיוחד לוקשנקו, הזקוק לברית עם מדינה חזקה באירופה – ורוסיה היא האופציה היחידה עבורו. גם לפוטין יש עדיין לא מעט אינטרסים בבלארוס, וגם תקווה שבעתיד יוכל להפוך מדינה קטנה זו לחלק מרוסיה הגדולה, יחד עם אוקראינה”.
