הרב עבדאללה עובדיה סומך זצ”ל הידוע בכינויו “אסתאי” שפירושו “ראש החכמים”: נולד בבגדד שבעירק ב- .מגדולי חכמי בבל. רב, מחבר וראש ישיבה. הפוסק החשוב ביותר בזמנו בבבל. עסק בתורה והקדיש את כל עתותיו להרבצת תורה. נפטר בליל שבת קודש. י”ח באלול ב- ,חי כ- שנים.
אביו: ר’ אברהם שהיה מרבני העדה. זכה שתורה וגדולה התאחדו על שולחנו וזכה לעושר רב. מכספו פיזר לאביונים ותמך במיוחד בתלמידי חכמים. שישה בנים ושמונה בנות נולדו לו, נודעו במעשיהם הטובים כרודפי צדקה וחסד, אולם המיוחד מכל בניו היה הבן עבדאללה.
רבו: ר’ יעקב בר יוסף הרופא מגדולי הדיינים בבגדד.
מתלמידיו: ר’ אליהו מני רבה של חברון, ר’ יוסף חיים בן-איש-חי . ר’ יהודה פתיה. ר’ נסים הלוי. ר’ יחזקאל מוצפי. ר’ ששון הלוי. ר’ אלישע דנגור. ר’ אברהם הלל. ר’ עזרא דנגור. ר’ שמעון אגסי. ר’ יעקב חיים סופר. ועוד גאוני עולם.
מספריו: •זבחי צדק- שו”ע יורה דעה •קיבוץ חכמים •עץ השדה •חזון למועד ועוד רבים
כשהיה בן עשרים שנים בלבד, קיבץ סביבו קבוצה של אברכים והחל ללמדם בעצמו ש”ס ופוסקים, כאשר הוא דואג לכל מחסורם ופרנסתם על חשבונו. תוך זמן קצר, מספר תלמידי הישיבה עלה והגיע למאות. כאן בא לעזרתו ר’ יחזקאל מנשה שהיה מעשירי בגדד ועזר לרב להקים את בית המדרש “אבו מנשה” ואח”כ את הישיבה “מדרש בית זלכה”.
כעשרים שנה לאחר יסוד הישיבה נמנו בה שלושים ראשי ישיבות שכל אחד מהם עמד בראש ישיבה קטנה, ומעל כולם הגאון ר’ עבדללה. שמם הטוב של הישיבות הגיעו לכל הארצות, וממקומות רחוקים כגון: הודו, כורדיסטאן ופרס שלחו את בניהם ללמוד בבית-המדרש עד שמלאו את כרסם בש”ס ופוסקים. ביתו של הרב היה פתוח לכולם, האיר פנים. עסק בצדקה ובתמיכה בעניים. תיקן תקנות רבות. והיה מוחזק גם בעיני התושבים המוסלמים כאיש אלוקים קדוש ונורא. במקרה אחד יהודי התאסלם והעליל עלילת שווא על יהודי אחר ותבע אותו למשפט. היהודי נשבע ויצא זכאי בדינו וזאת משום שידעו השופטים כי אצל היהודים אין דבר חמור יותר משבועת שקר. בראות המומר זאת, חמתו בערה בו והוא הלך למושל המוסלמי ואמר: “דע לך, אדוני המושל. אין כל ערך לשבועותיהם של היהודים, שכן ביום המקודש ביותר שהוא יום הכיפורים, הם מבטלים את כל השבועות שישבעו”, וכדי להוכיח את צדקתו, פתח את המחזור בתפילת “כל נדרי”. כיוון ששמע המושל כך, ציווה להביא לפניו את רבם של היהודים כדי שייתן הסבר לכך. לצורך זאת, נשלחו שלושה שוטרים בפקודת המושל. הם הגיעו לבית-המדרש “בית זילכה” ופנו בשאלה לאחד התלמידים: “היכן יושב הרב?”. התלמיד הצביע על אחד החדרים בו ישב ר’ עבדללה סומך עם תלמידיו ולימדם. שלושת השוטרים עמדו בפתח החדר, אולם מראהו של הרב הבהיקו כאור הרקיע. השוטרים לא ההינו לגשת אל הרב ולבסוף שבו על עקבותם כעומת שבאו. הם ניגשו למושל ואמרו לו כי רב היהודים אינו ילוד אשה והוא מלאך ה’, ואין הם יכולים להביאו. המושל נזף בהם קשות ושלח שלושה שוטרים אחרים להביא את הרב.
שלושת השוטרים האחרים אף הם לא העיזו להכנס אל הרב. הם כתבו על פתק כי המושל מבקש ממנו להתייצב לפניו ושלחו את הפתק באמצעות אחד התלמידים. הרב יצא מבית-המדרש לכיוון ביתו של המושל. בראותם זאת, כל חכמי הישיבה התלוו לרב. וכל מקום בו הרב עבר, הצטרפו יהודים רבים. עד מהרה השתרכה אחרי הרב שיירה רבת משתתפים של אלפי אנשים. כאשר המושל הציץ מחלונו, הוא נדהם לראות את כל הצועדים אחרי רבם, ולמראה קלסתרו של הרב, רעד וחלחלה אחזו בו. כשנכנס הרב אל המושל, המושל התנצל בפניו על שהטריחו לגשת אליו. בנוסף, התבייש לשאול את הרב ובמקום זאת פנה לאחד התלמידים וביקש ממנו להסביר לו את פשר התפילה ביום הכיפורים. התלמיד הסביר בטוב טעם כי הביטול יכול לחול רק על שבועה בשגגה וגם לא על ענייני ממונות בין אדם לחברו. מאותו יום הפך המושל למעריצו הגדול של ר’ עבדאללה.
גופתו נמצאה שלימה
בליל שבת י”ח אלול בשנת התרמ”ט נתבקש בישיבה של מעלה, ואז היתה מכת מגפה של דבר בבגדאד, ולכן נגזר מאת השלטונות שלא לקבור המתים בבית הקברות הרגיל הסמוך לבגדאד, אלא להקבר הרחק מבית הקברות, אז פנו גדולי הקהל, וביניהם הגאון רבי אברהם הלל והגאון רבי ששון סמוחה, אל המושל של בגדאד, כי ירשה להם לקבור את רבם הגאון הנזכר בחצר של קבר יהושע הכהן הגדול הנמצא מעבר השני של נהר חדקל, סמוך לקברו של רבו הגאון רבי יעקב יוסף הרופא, הקבור בחצר שם, ונתן להם רשיון על זה בכתב ידו ובחתימתו,
ובמוצאי שבת י,ט אלול, נעשית הלוייה של הגאון רבי עובדיה, עם אלפים מן הקהל של בגדאד שליווהו למקום מנוחתו, וכשהגיעו שם, בא ראש העיר של המקום עבדאללה זיבג שם רשעים ירקב, ואנשיו, ומנעו מן החברה קדישא לקוברו בחצר של יהושע כהן גדול, באמרם שזהו מקום קדוש למוסלמים, ואסור לקבור שם יהודי, הם גירשו משם את החברה קדישא וסגרו את השער במפתח שבידם וילכו,
כשראו החברה קדישא אשר נעשה, פנו אל מפקד צבא הפרשים אסמעיל אפנדי, והראו לו את הרשיון שכתב וחתם עליו המושל של בגדאד, ויספרו לו את מעשה ראש העיר הנזכר, הלה אזר את חלציו ויקח עמו אנשי צבא רכב ופרשים מזויינים, ובא לעזור לאנשי החברה קדישא, ואז קמו ששה אנשים יהודים גברתנים, ועלו איש על כתף רעהו עד הגיעם לראש החומה שמסביב לחצר קבר יהושע כהן גדול, ומשם קפצו לתוך החצר, ופתחו מבפנים את השער, ואנשי החברה קדישא נכנסו בתוך החצר עם הארון של הנפטר, ובזריזות רבה קברו את הגאון, והנה באו שוב אנשי עבדאללה זיבג שם רשעים ירקב, ואנשיו כחמשים פרחחים מוסלמים, ויתנפלו על היהודים המלווים את הנפטר הגדול, אולם היהודים השיבו להם מנה אחת אפים, וכל היהודים חזרו לביתם לשלום.
אך למחרת ביום י”ט אלול בבואם אל המושל להתלונן על ראש העיר ואנשיו, מצאו שכבר הקדימו אותם אויביהם, והעידו עדות שקר על היהודים שקברו את המת במסגד שלהם, וכן לא יעשה, ה”ואלי” שהיה צורר יהודים קבל את המלשינות על היהודים בלי כל חקירה ודרישה, וציוה לאסור את כל ראשי הקהלה היהודית ובתוכם את הרבנים הנ”ל, וכל מאמצי היהודים להוכיח לפניו כי שקר העידו ראש העיר ואנשיו, לא הועילו, וכשהובלו ראשי הקהלה והרבנים אל בית הסוהר, הטיל המושל צנזורה חמורה ששום מברק או מכתב לא יצא מחוץ לבגדאד, והגביר יהודה זלוף קינא קנאת ה’ ונסע לעיר מוצול, ומשם חידש את ההתקפות ומחאות היהודים במברקים ובמכתבים, למשפחת ששון אשר בלונדון, ובמיוחד לגברת החכמה פלורה ששון, והם התגברו כאריות לעמוד בפרץ, ובהשפעתם הכבירה על בית המלכות בלונדון, נשלחה התראה חריפה לשולטן העריץ עבד אל חמיד, לאמר, כי אם לא יחוש לעזרת היהודים בבגדאד מיד צריהם המוסלמים, מוכרחת ממשלת בריטניה להתערב ולצאת לעזרתם,
השולטן חרה אפו על יהודי בגדאד שפנו לממשלה זרה, ואז קרא את החכם באשי של בגדאד, הוא הגאון רבי אלישע דנגור בעל גדולות אלישע לתת לו דין וחשבון על הנעשה בבגדאד, הרב השיב לו במברק, אילו העזתי לספר דברים כהוייתם, אחת דתי, לצלוע גם על ירכי השנית הרב היה צולע על ירכו האחת, לאות כי לא ניתנה לו הרשות לדבר באופן חפשי את אשר נעשה, כי היה המושל שומר את פיו, השולטן בהבינו את חומרת המצב, נתן פקודה להדיח את המושל ה”ואלי” של בגדאד, ולמנות במקומו באופן זמני את מפקד הצבא, ולשחרר את כל האסירים היהודים, ולפייס בזה את היהודים, ומאידך נתן צו להוציא את גופתו הטהורה של הגאון רבם של היהודים מחצר הקבר של יהושע כהן גדול, ולקוברו בבית הקברות הרגיל של בגדאד, בכדי לפייס בזה את המוסלמים. הצו ניתן קרוב לשלשה חדשים אחר קבורתו של הגאון זצ”ל.
באותו יום של הוצאת הגופה הטהורה של הגאון המנוח נהרו כל יהודי בגדאד, עם מפקד הצבא, ומפקד חיל הפרשים, והמשטרה, אל קברו של הגאון המנוח, רופאי הממשלה ומשרד הבריאות הוזעקו לבא אל המקום, עם סמים חריפים וריחניים, להלחם נגד הסרחון שעלול היה להתפרץ מן הקבר, אשר הגופה נטמנה בו, זה שמונים וארבעה ימים, מפחד פן תכבד מחלת הקולירא אשר שלטה אז, אולם מה גדל תמהונם של הנוכחים למקטון ועד גדול בראותם שאחר שנפתח הקבר, מצאו את גוייתו של הגאון שלימה בלי שום רקבון, ובלי שום ריח רע, כאילו זה עתה הורדה אל הקבר, וגם התכריכין עמדו כמו שהיו בשעת הקבורה, ונעשה קידוש ?’ גדול. למראה הנפלא הזה, ירד מפקד הצבא שהיה ממלא מקום ה”ואלי” מעל סוסו, ופקד על כל הכבודה אשר ברגליו לעשות כמוהו, באומרו, שבלויית איש מופת וגדול כזה, אסור לרכוב על סוס או חמור, אלא ללכת ברגל ללוותו. וככה ליוו את ארונו של הגאון רבי עובדיה סומך למקום מנוחתו בבית הקברות של בגדאד. מגידי אמת מעידים שכמה מהקצינים הערביים שהיו באותו מעמד וראו את המחזה הנפלא הזה התגיירו, וקצין גבוה אחד מאלה נסע לצפת והתגייר שם הוא ואשתו, ובשנת תר”? היה אפשר לפגוש את גר הצדק הזה בשער שכם בירושלים. בפתיחת הספר זכרונות אליהו מני חלק א’ עמוד ז, ותולדות הרב עבדאללה סומך עמוד לה. ועוד.
נערך והוגש ע”י הרב יוסף חיים אוהב ציון.
