רבינו יעקב נולד ביום ו’ טבת שנת תרס”ז בעיירה רויג אשר בגליציה, לאביו הרה”ח רבי יצחק דוד לייזער זצ”ל מחסידי שינאווא, ולאמו מרת תרצה פעסל ע”ה, בת הרה”ח רבי חיים קלאב מדוקלא זצ”ל, אשר גם הוא היה מחסידי צאנז ושינאווא.
פעם אמר רבינו: “איך בין נישט אראפ געקומען אויף די וועלט נאר כדי צו לאזן וויסן פאר די וועלט, אז עס איז געווען א שינאווער רב אין א צאנזער רב”. (לא ירדתי לעולם אלא כדי שהעולם ידע שהיו צדיקים כמו הדברי חיים ובנו הרב משינאווא)
ימי נעוריו
הורי רבינו השקיעו כוחות רבים לחנך את בנם לתורה וליראת שמים. המאמצים נשאו פירות, רבינו עלה ונתעלה. כבן תשע היה כאשר סיים עם אביו מסכת כתובות המכונה ‘ש”ס קטן’. גודל הכרת הטוב שרכש רבינו להוריו נראה מהדברים שכתב בספר ילקוט יעקב [שרצה להוציאו בשנת תשכ”ח] וז”ל: “חייב אדם בכבוד אביו ואמו, ובפרט אבי ואמי שהמה גם רבותי, כי אמי הצנועה ע”ה למדה אתי עד התחלת חומש, ואח”כ למדתי אצל אבי מורי ע”ה חומש ורש”י וגמרא כמה מאות דפים עד שנעשיתי בן שתים עשרה שנה”.
בילדותו עבר רבינו עם הוריו לעיר יאשליסק. מסופר: כשנתקבל הגאון רבי יצחק זאב פירער זצ”ל לרבנות עשו מעמד קבלת פנים לכבודה של תורה. לקבלת הפנים הגיע אביו הגאון רבי שמואל פירער אב”ד קראס זצ”ל. כולם עברו לקבל שלום מהגאון מקראס. כאשר הגיע תורו של רבינו לקבל שלום מהגאון, שאלו: “אמור נא בני, מה לומד אתה עכשיו?” ענה רבינו: “כעת סיימתי מסכת שבת”. שאלו הגאון: “האם אפשר לבחון אותך”? “כן” ענה רבינו. הגאון בחן אותו על כל המסכת, ויצא מהתפעלות איך ילד כבן י”ב שנים יודע מסכת שבת ישר והפוך.
כעבור י”ג שנים כאשר הוכרח רבינו לברוח ולהתחבא מהצבא, הגיע לעיר קלאסנע – וויעליטשקע הסמוכה לקראקא. באותן הימים נזדמן לשם גם הגאון רבי שמואל אב”ד קראס, וכאשר עבר רבינו יחד עם הקהל לברכת שלום, שאלו: “זאג נאר, קענסטו נאך אזוי גוט מסכת שבת, אזוי ווי דו האסט עס געקענט מיט דרייצען יאר צוריק”?
רבינו למד כמה שנים אצל הגאון רבי יצחק פירער מיאשליסק, וכן אצל הגאון רבי דוד צבי אב”ד דוקלא הי”ד, המכונה רבי טעבלא דוקלער. כמו כן למד אצל הגה”צ רבי אפרים דוד הלברשטאם הי”ד, נכד הרה”ק רבי דוד מקשאנוב זי”ע, אתו למד הלכות טרפות.
רבינו היה דבוק מאד ברבו הקדוש הרה”ק רבי חנה מקאלאשיץ זי”ע, ולא עבר עליו יום שלא הזכיר את רבו מקאלאשיץ. באחד ממכתביו כתב רבינו: “מי שזכה לראות פני מרן זצ”ל (מקאלאשיץ) בעת למד השיעורים עם התלמידים, או כשלמד לעצמו, והבחין בחילוף הצורה הקדושה בכל פעם, פניו מאדימים, פנים להבים, היה יכול להבין ולדעת קצת מאי דכתיב בזוה”ק קוב”ה וארייתא וישראל חד”.
רבו חיבבו מאד, ופעם אמר לבנו הגה”צ רבי משה אהרן: “מדוע אינך משוחח ומפלפל בדברי תורה עם יעקב?” [הוא רבינו]. עוד מסופר: פעם הלך הרה”ק מקאלשיץ יחד עם רבינו לטייל. באמצע הדרך ניגש איש אחד אל הרה”ק מקאלאשיץ, ואמר לו הרה”ק: “יכול אתה ליתן הקוויטל לאברך זה”, והראה על רבינו.
פעם בהושענא רבה אחר התפלה ואחר עריכת השלחן, נכנס הר”ק מקאלשיץ לסוכתו לפוש קמעא. היות שהקפיד שלא לישן לבדו אף ביום, התלווה אתו רבינו. אמר לו הרה”ק: “קינד לעבן, היודע אתה על מה מרמזין ארבעת המינים ? האתרוג הוא כנגד הלב, הערבה היא כנגד שפתים, ההדסים כנגד העינים, והלולב כנגד השדרה. והנה מן המוח נמשך חוט השדרה, ובכן מקביל הלולב גם לשורש השדרה שהוא המוח, כלומר שבא לתקן מחשבות בלתי רצויות”. והמשיך לומר בהתרגשות של קדושה ובקול חד ותקיף: “אף שאין חפצים במחשבות זרות, אבל בזה לבד לא די, אלא צריכין לעמוד על המשמר כמו חייל בצבא, לבלתי לתת להם רשות כניסה כל עיקרה. אך אין זאת אומרת שיעמוד אדם וינהל קרב עם המחשבות רעות, אלא אין שום עצה כי אם היסח הדעת”.
לימים כאשר סיפר זאת רבינו, הוסיף ואמר: “אז לא ידעתי ולא הבנתי מה זה מחשבות זרות, וחשבתי לפי תומו שאולי הכוונה למחשבות באפיקורסות או עבודה זרה. אולם כהשגעתי לסיביר (כשהיה בגיל ל”ח שנים, ניגש אליו אחד והתלונן שיש לו מחשבות זרות), רק אז הבנתי מה זה מחשבות זרות”.
פרק האיש מקדש
בימים ההם היה לבחור ירא שמים קשה להשיג זיווגו, רבינו היה כבר בן כ”ג שנים ועדיין לא מצא את זיווגו, וכמו שאמר רבינו: “יעך בין געווען א פרומער בחור, אין איך האב נישט געוואלט טוען א שידוך מיט איינע וואס גייט א שייטעל, אין קיינער האט מיך נישט געוואלט”.
(לא רציתי להשתדך עם אשה שרוצה פאה נכרית ואף אחת לא רצתה אותי)
בירח האיתנים של שנת תר”צ הסתופף רבינו כדרכו בצלו של רבו הקדוש מקאלשיץ. הרה”ק מקאלשיץ נהג כמנהג זקנו הרה”ק מצאנז זי”ע לזרוק תפוחים במוצאי שמחת תורה, ומי שהיה נופל תפוח בחלקו, מובטח היה שיוושע בכל הנצרך לו. הדוחק היה רב, כי כולם רצו לזכות בתפוחים, אולם רבינו עמד בצד כי לא רצה להידחף.
בנו של הרה”ק מפראכניק ניגש אל הרה”ק מקאלשיץ, וביקש: “אולי יכול הרבי לתת לי תפוח ביד, אני לא יכול להידחף. השיב הרבי: “ניין דאס איז געמאכט נאר אויף צו כאפען”. תוך כדי דיבור לקח הרה”ק השטראמל של החסיד והניח בתוכו תפוח וזרקו. והנה הטשראמל עם התפוח נפל בידים של רבינו. הבחורים שראו זאת, הכריזו: “מזל טוב מזל טוב”. ואכן אחרי ימים אחדים בא רבינו בקשרי שידוכין עם מרת אלטע בינה ע”ה, בתו של הרה”ק רבי משה יצחק געווירצמאן מפשעווארסק זי”ע, נכד הרה”ק הרבי ר’ אלימלך מליזענסק זי”ע. לפני שסגר הרה”ק מפשעווארסק את השידוך, שאל אודותיו אצל הרה”ק מקאלשיץ, והוא העיד עליו: “איך קען מעיד זיין, אז ער איז אינגאנצען ריין”.
בימים ההם עזב הגאון רבי אפרים דוד את העיר יאשליסק, וכאשר שאלו אותו: “על מי אתם עוזבים את העיר, מי יורה דעה”? ענה הגאון: “אני מניח לכם הבחור החתן יעקב, הוא יודע ללמוד יותר טוב ממנו”. ורבינו נתקבל בעודו חתן בעיר יאשליסק.
מעת האירוסין עד לנשואיו עברו חמש שנים, מכיוון שחותנו הבטיח לתת נדוניה, ומגודל הדחקות ששרתה בביתו לא היה בידו לסלק הנדן, לכן נסע על פני הערים לצורך הכנסת כלה, ואכן הוא הרוויח סכומים יפים, אולם מיד חילק כל המעות לעניים, עד אשר לעצמו לא נשאר מאומה, כך נדחו הנישואין כמה פעמים, עד שציוה הרה”ק מקאלשיץ לקבוע זמן נישואין בכל אופן.
עוד מסופר: בעיר פשעווארסק התגורר חסיד באבוב, שעברו עליו כארבע עשרה שנים ועדיין לא נושע בזרע של קיימא. יעץ לו חבר אחד, שהוא ישלם את הוצאת החתונה של רבינו, ובוודאי עי”ז יוושע. עוד אמר לו שלא יתן את הכסף לחותנו רבי איציק’ל, כי הוא ברוב רחמנותו בוודאי יתן את הכסף לעניים, רק יקנה דירה, רהיטים וכל ההצטרכויות, וכאשר יהיה הכל מוכן, יתן זאת לרבינו. וכך הווה. החסיד קנה את כל ההצטרכויות, ונושע בבן זכר.
רבינו נשא את זוגתו בשנת תרצ”ה, ומאז דבק בחותנו בהתבטלות יתירה. הוא היה למלווהו ולחסידו הנאמן, דבק בדרכיו למד ממעשיו, ולא זזה ידו מתוך ידו כל ימי חייו.
מסופר: בתקופה ההיא היה רבינו בעיר ריישא, והיתה לו נדוניא מחמיו בסך שבע מאות זלאטעס. ביקש הרה”ק מקאלשיץ ממנו שילוה לו מאה זלאטעס מן הממון לצורך צדקה. ענה רבינו שכשיחזור לביתו יוציא את הכסף מהבנק, וישלחנו לו. אמר הרה”ק: “כן תעשה כאשר דברת, כי אצלי הכסף יותר בטוח משם”. ואמנם כן היה, כי פרצה המלחמה, והבנק וכל כספו ירד לטמיון.
בתוך הספדו על רבינו אמר הגה”צ רבי אלחן הלפרין מראדומישלא זצוק”ל: “שמעתי מחותנו הרה”ק רבי איציק’ל: “אומרים על חתני שהוא בטלן, בוודאי הוא הבטלן, שכן הוא יכול לבטל גזירות רעות”.
בגלות סיביר
ביום ט”ז אלול שנת תרצ”ט פרצה מלחמת העולם השניה. חיילות העמלקים הגרמנים הארורים ימש”ו שטפו דרכי פולין מצד אחד, ומצד השני נכנס צבא רוסיה. ארץ פולין נגזרה לגזרים בין שתי הממלכות, כשהגבול ביניהם הוא נהר הסאן, לפי הברית שנכרתה בחדשים שלפני זה בין שרי החוץ מאלטאוו הרוסי וריבנטרופ הגרמני, הידוע לשמצה בשם ברית ‘מאלטאוו ריבענטראפ’. העיר פשוועווארסק נפלה בחלקו של הגרמנים. בראש השנה נכנסו הרשעים לעיר שרפו את בית המדרש עם הספרי תורה. בערב סוכות גרשו את היהודים מעבר הנהר סאן שהיה בחלקו של רוסיה. חצי שנה ישבו יהודי העיר יחד עם הרה”ק רבי איציק’ל ורבינו במנוחה בעיר האלאשיץ.
בחורף שנת ת”ש פרסמו הרוסים הודעה לאלפי הפליטים לקבל תעודת פאספורט להרשם כאזרח רוסיה. ובפירוש אמרו שאין זה פקודה, רק תלוי ברצון איש ואיש, והייתה מהומה גדולה בין רבבות אלפי התושבים אם לקבל או שלא לקבל. רבי איציק’ל צוה לשומעי דברו שלא לקבל תעודתם; שלא להרשם כאזרח רוסיה.
ויהי בליל שבת קודש כ”ג סיון שנת ת”ש, נכנסי קלגסי הרוסים לבתי היהודים בכל ערים ועיירות בארץ גאליציע אשר תחת ממשלתם, ולפי רשימות שבידיהם הוציאו בחשכת הליל כל האנשים שסרבו לקבל תעודת אזרחות רוסיה מבתיהם, והובילו אותם לקרונות מסילת הברזל. משם גורשו לארץ סיביר שבעומק מדינת רוסיה. רבים מהמגורשים התחרטו על שלא בקשו לקבל אזרחות רוסית. אמנם רבי איציק’ל אמר: “הרי היום הוא יום כ”ג סיון, והוא מוכן לטובה, כי הוא יום השבת אגרות המן האגגי אשר כתב לאבד את כל היהודים”. והיה דבריו תמוהים וסתומים מבלי מבין, עד השנה הבאה בחדש סיון שנת תש”א, אז נכנסו הגרמנים העמלקים ימ”ש וכבשו את מזרח גאליציע, וגורלם של תושבי היהודים היה כגורל רבבות אלפי ישראל בארץ פולין שנהרגו עקד”ה, ע”י צר הצורר ימ”ש. לעומת זאת המגורשים לסיביר אע”פ שסבלו בה יסורים ומכאובים, רעב וקור, מ”מ ניצלו ברובם הגדול ויצאו מעבדות לחרות. אז הובן פשר דברי רבינו, שיום הגירוש כ”ג סיון הוא יום טוב ליהודים.
כדי לקבל פרוסת לחם עמדו בתור, מרוב הרעב היו הרבה שדחפו כדי להשקיט את רעבונם, רבינו ברוב עדינותו לא היה מסוגל לזה, ולפעמים נשאר בלי לחם לאכול, ולפעמים לקחו ממנו את חתיכת הלחם. רבינו התפרנס שם בדוחק רב ממה שלמד בתוך שלטון הסובייטי בפרוטות עם ילדי ישראל, שלמרות המצב הקשה ששרר שם רצו הוריהם לחנכם בחינוך יהודי, וכך כלכל את משפחתו עד תום המלחמה. גם שם במימות הקפואים טבל רבינו את עצמו בכל יום.
רבינו נאלץ להתמודד עם נסיון שלא לעבוד בשבתות וימים טובים. היו יהודים שהתחזו לחולים וביקשו אישור מרופא וכדומה, ועי”ז הצליחו להשתחרר מעבודתם. אולם רבינו בישרותו ובתמימותו לא נתחכם עם אנשי השררה וסירב לשקר ולהערים אפילו על גוים אכזרים אלו, ואמר להם בפירוש כי עושה כן מטעמי דת, ונס אירע לו שלא רדפו אותו על כך.
לימים כאשר הגיע רבינו אל המנוחה ואל הנחלה, בליל התקדש חג בעת אמירת הלל בהתלהבות, כשהגיע אל הפסוק ‘לא אמות כי אחיה ואספר’, הפסיק ואמר בנוסח ההגדה: “יעך בין געווען ביים דייטש, און ווען מען האט אונז געכאפט, האבן זיי אונז געהייסן ליגן אופן ערד. האט מען פון הימעל געפירט זיי האבן געשאסען נאר צווישן אונז, אין נישט אויף אונז”, והמשיך: “לא אמות כי אחיה ואספר מעשי י-ה”.
אחרי תום ימי המלחמה התחילה ממשלת פולין להשתדל אצל ממשלת רוסיה שתשחרר כל הפליטים אזרחי פולין הפזורים בארצה, ולהניחם לחזור לארץ מולדתם פולין. הסכימה ממשלת רוסיה לבקשתה, והודיעו לכל אזרחי פולין על הרשות שניתנה להם לחזור לפולין. גם בזה ראו את עיניו הצופיות של רבי איציק’ל, כי לאלו שהיתה להם אזרחות רוסית לקח הרבה זמן עד שהיה יכולים לצאת משם.
בשנת תש”ו התגורר רבינו בברסלאו והתקבל לדמו”ץ, הוא עסק הרבה בשאלות בענייני עגונות. בשנת תש”ט יצא רבינו עם חותנו לפאריז, ושהו שם שמונה שנים. הם עשו הרבה למען העמיד הדת על תילה, ורבים התחזקו בזכותם. ביום כ’ אדר שנת תשי”ז עברו לעיר אנטווערפען שבבלגיה, שם פתח רבי איציק’ל את בית מדרשו, ורבים נהרו אליו להתבשם מקדושתו וצדקתו, ולהתברך מפיו קדשו.
מסכת מדות
מרגליה בפומיה של רבינו: “מדות איז דאס ערשטע”. (מדות זה דבר ראשון), זהירותו בעניינים שבין אדם לחברו הייתה מופלגת. היה נזהר מאד לא לפגוע באף אחד. כל איש אשר בשם ישראל יכונה היה יכול להיכנס אליו, הוא היה דוגמא לאדם נוח לבריות, והיה מקרב בלב אוהב את כל המתדפקים על שעריו. אפילו ילדים קטנים זכו ממנו לעידוד, לחיוך ולמילה טובה.
פעם אחת היה רבינו בחתונה, והניחו לפניו צלחת עם קארפ פיש. הוא הקפיד מאד לא לאכול דג זה. אבל מצד שני לפגוע ביהודי לא בא בחשבון, והא אכל את הדג במסירות נפש, כדי לא לבייש יהודי. לימים אמר רבינו: “מסרתי נפשי לאכול הדג, ומי יודע כמה זכויות יש לי ממסירת נפש זה”.
יום אחד נכנס רבינו בבוקר בבית המדרש וניגש אל אברך אחד, ואמר לו: “דע, בחלומי נתראה לי יהודי עם זקן לבן, והוכיח אותי, מדוע איני אומר מוסר לעולם. החלטתי שתיכף בבוקר אומר מוסר, ואותך פגשתי בראשונה, אין לי שום דבר נגדך, רק אני רוצה לקיים לומר דברי מוסר”.
שאלו רבינו: “תגיד לי, מה סדר יום שלך”. ענה לו האברך: “בבוקר אני מתפלל עם המנין הראשון, אח”כ אני הולך לעבודה עד שלש אחר צהרים, ומשם אני הולך ישר לכולל ללמוד”. אמר לו רבינו: “לא זו הדרך, יש לך ילדים קטנים בבית, אתה צריך לחזור אחר העבודה לבית, ולשאול אם צריכים עזרה, ורק אח”כ אתה יכול ללכת לכולל ללמוד”. אלו היו דברי מוסר של רבינו.
מרגלא בפומיה: “ידוע שקיפול הטלית הוא סגולה לשלום בית, ואני אומר שלהפשיל השרוול ולעזור לשטוף הכלים, זה בוודאי סגולה בדוקה לשלום בית”. (זכות אבות)
ה’בר מצוה בחורים’ הביאו לרבינו ספר, והוא כתב להם הקדשה. פעם אחת הגיע יהודי אחד עם בנו בחור בר מצוה. אבי הבחור קנה ספר נועם אלימלך בכדי שרבינו יכתוב בפנים הקדשה. באותו היום היה רבינו עסוק מאד, ואמר לאביו: “היום אין לי זמן, אבל בעזה”י, כשאתפנה אקרא לבחור לבא אלי”. כעבור כמה חדשים קרא רבינו לבחור לבא אליו. הבחור הביא את הספר לרבינו, והוא כתב בסוף הספר הקדשה, כי הקפיד לא לכתוב בתחילת הספר, בכדי שלא יכתוב על הספר. רבינו אמר לבחור: “אני לא כותב תאריך, כי הבר מצוה היה בשבועות, ואם אכתוב עכשיו שבועות הרי זה שקר”, וכידוע היה רבינו זהיר מאד לא להוציא שקר מפיו. “תכתוב אתה את התאריך”, אמר לו רבינו, אבל אל תכתוב שבועות, כי הרי בשבועות אסור לכתוב. תכתוב אסרו חג שבועות”. רבינו כתב את ההקדשה, וחתם: “הקטן יעקב לייזער מעיר יאשליסק פשעווארסק”. אח”כ אמר לבחור שיקרא את מה שכתב. והסביר לו: “לא כתבתי ‘מעיר יאשליסק’, וכן לא ‘מיאשליסק’, כי יכולים לטעות שכך היה שם העיר מיאשליסק. גם לא כתבתי ‘מפשעווארסק יאשליסק’, כי הרי בתחילה הייתי ביאשליסק”.
אחר כך שאל רבינו את הבחור: “בחור תגיד לי, כמה עלה הספר, כי הרי כתבתי ‘הנני נותן במתנה’, ואם כן אם לא אתן כסף זה יהיה שקר”. הבחור לא רצה לומר המחיר, כי לא רצה שרבינו יוציא כסף בשבילו. אמנם רבינו הוציא שטר של מאתיים פראנק ונתן לו, באמרו: “תגיד לאביך שאני צריך לתת כסף, ויכולים לקבל ממני”. הבחור לקח את הספר ברוב שמחה, ורצה ללכת, אך רבינו העיר לו: “שכחת לומר יישר כח”, כי מרוב הבלבול שכח לומר כן. רבינו רצה לחנכו שיהיה רגיל להודות על כל מה שמקבל. מלבד ההקדשה יצא הבחור מן הקודש עם אוצרות לכל חיים, כי רבינו למדו פרק במידות טובות.
פעם כשהיה רבינו בפראנקרייך למנוחה. הלך עם מלויו בשביל בו היו אבנים קטנות שלא היה נוח ללכת עליהם. אחד המלווים אמר: “קשה ללכת על אבנים אלו, הן דוקרות. לא נוח”. פתח רבינו ואמר: “יש לי הכרת הטוב לאבנים אלו”. כולם תמהו על דבריו. סיפר רבינו: “כשהייתי בסיביר, היה שם שלג קשה והיה מעורבב עם עפר, דבר זה גרם לבוץ. היה קשה מאד ללכת שמה, כי זה היה מחליק מאד, והיה כרוך בפקוח נפש. רק דבר אחד עזר לנו לעבור בשלום, אבנים קטנות, עליהן הלכנו, וזה הציל אותנו. לכן יש לי הכרת הטוב אליהן”.
על כס ההנהגה
במוצאי שבת סליחות שנת תשל”ו (שנה האחרונה של רבי איציק’ל) הגיע איש אחד אל רבי איציק’ל בבקשה לדבר ישועה ורחמים. רבי איציק’ל שהיה כבר חלש מאד, אמר: “אין לי כח, ר’ יענקל’ה זעץ זיך אויפן בענקל אין נעם קוויטלעך, איך האב שוין נישט כח”. היה זה כעין סמיכה מחותנו הגדול. כעבור ימים אחדים ביום הכיפורים נסתלק הרה”ק רבי איציק’ל, ועיני העדה היו אל רבינו. בתחילה ניסה רבינו לסרב כי לא הרגיש ראוי להיות רבי. אמנם כשראה שאינו יכול לסרב קיבל בלית ברירה את עול ההנהגה. אמנם הוא נהג מאד בפשטות, והרגיש כשווה עם כל אחד, ודיבר עם כל אחד בפשטות.
פעם נכנס אחד לבית המדרש, וראה את רבינו עומד על שלחן כדי למצוא ספר באחת בקומות העליונות בארון הספרים, ואמר אל רבינו: “רבי אין זה מתאים לרבי”. והוא אמר בתמימות ובפשטות: “שכחתי שאני רבי”.
פעם הגיע אליו איש אחד, שהיה כבר אצל הרבה צדיקים, וביקש עצה היות והוא כעסן גדול, ועכשיו בא לבקש עצה איך להתגבר על הכעס. אמר לו רבינו ברוב ענוותנותו: “היות שגם אני סובל מזה, מבקש אני ממך טובה, כשתשמע עצה טובה לזה, תבוא אלי ותגיד לי”.
פעם הגיע אל רבינו בחור מצרפת, וביקש, היות ודודו אינו מתנהג כשומר תורה ומצוות, שהרבי יפעל שיחזור בתשובה. חייך רבינו באומרו: ” ווען איך קען דאס, וואלט איך דאך אנגהויבן ביי מיר אליין”. (זכות אבות)
פועל ישועות
מסופר: ליהודי נזדמן לקנות בית מגוי, והיה נראה לו כעסקה טובה. הוא צלצל לבית רבינו, כדי להזכיר את העסק. אולם הוא קיבל תשובה לא מובנת: “הוא יקנה את המלח”. אף אחד לא הבין מלים סתומים לו. אבל בגודל אמונת חכמים לא הרהר האיש אחרי רבו. הוא הלך אצל המוכר, ובתוך כדי דיבור, הבין שהגוי רוצה לדחות את העסק. שאלו היהודי: “האם יש איזה חסרון בבית”. השיב הגיו לפני שנים רבות קניתי הרבה מלח כדי למכרו לפני השלג (משתמשים במלח כדי לזרות על השלג על מנת לא להחליק). אבל עברו כמה שנים ועדיין לא הגיע שלג כבד, ולא הצלחתי למכרו. והנה המלח נמצא כאן, ומי רוצה לקנות בית מלא עם מלח”. עכשיו הבין החסיד דברי רבינו, ואמר לגוי: “אני רוצה לקנות את המלח, ולגבי הבית נראה אחר כך”. הוא קנה את המלח במחיר זול מאד. בחורף הזה ירד שלג כבד מאד, והוא מכר את המלח במחיר יקר, והרוויח הרבה, עד שנשאר לו כסף לקנות את הבית.
מסופר: אחד מחסידי רבינו עמד בתור לומר ‘גוט שבת’ לרבינו. החסיד ראה מאחוריו אחד ממכריו שבדרך כלל אינו מגיע להתפלל בפשעווארסק. שאלו החסיד: “מדוע הגעת היום”? ענה לו היהודי: “אספר לך, יש לי קרוב משפחה בעיר וויען, והוא קיבל מכתב ממס הכנסה, בו כתבו כי בעוד יומיים, ביום חמישי יגיע פקיד פלוני לבדוק אם שולמו כל המיסים. הפקיד הזה הנו אדם ישר בלי חכמות, כל דבר צריך להיות מדיוק אצלו, והוא בודק כל סעיף. לכן מפחד הקרוב שלי מאד מהביקור. והוא ביקש ממנו להזכירו אצל הרבי.
כשנכנסתי אל הרבי, אמר לי: “תגיד לו שלא יפחד, הוא יסתכל והוא לא יראה”. מסרתי את דברי הרבי לקרוב שלי. ביום המיועד חיכה לבואו של הפקיד, והסתכל כל הזמן בחלון מתי כבר יבא. והנה בערב הגיע הפקיד, והוא היה כבר עייף מאד, ואמר: “אני רואה שכבר מאוחר, ואינו שייך שאספיק לבדוק כל המסמכים, לכן אגיע מחר”. הוא רצה כבר לצאת מהמשרד, אך לפתע אמר: “אתה יודע מה, הרי אני מכיר אותך, אתה אדם ישר. אני אכתוב שהייתי אצלך ביום ששי והכל היה בסדר. כך ארוויח סוף שבוע ארוך מהיום עד יום שני”. הקרוב לא האמין למשמע אזנו. מיד צלצל אלי בהתפעלות על המופת, ואמר לי שאמר לרבי שהכל עבר בשלום. לכן באתי לכאן להודיע לרבי”. כאשר עבר היהודי את הרבי, אמר לו רבינו שלא יפרסם את המעשה, והוא פנה אל החסיד בחיוך: “אתה כבר הספקת לשמוע את הסיפור”.
פטירתו
בשנותיו האחרונות נחלש רבינו מאד וכמעט לא דיבר. ביום כ”ז חשון תשנ”ט עלתה נשמתו הטהורה לגנזי מרומים, ונטמן ליד חותנו בכפר פיטע במדינת הולנד.
צאצאיו
רבינו השאיר אחרי דורות ישרים ומבורכים, ואלו הם: בנו וממלא מקומו כ”ק אדמו”ר רבי לייבוש שליט”א. בתו רחל ע”ה, אשת הרה”צ רבי ברוך כהנא מספינקא שליט”א. בתו שרה חנה פעסיל ע”ה, אשת הרה”צ רבי משה אהרן רייך שלט”א. זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן
מקורות: זיו העולם, הילולא קדישא
נערך והוגש ע”י הרה”ג רבי יוסף חיים אוהב ציון שליט”א
התמונות באדיבות ארכיון הרב מרדכי זאב שוומנפלד – אנטוורפן
