דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם: רבבות נרצחים, ביזה ושמד – פרעות ת”ח ות”ט • השתלשלות המאורעות

גזירות ת”ח ות”ט הנקראות גם בשם ‘פרעות חמלניצקי’ היו סדרת פוגרומים אכזריים בהנהגתו של בוגדן חמלניצקי ימ”ש, שנערכו ביהודי אוקראינה כחלק מהתקוממות כללית של הקוזאקים על פגיעה בזכויות שהובטחו להם, כאשר היהודים נטבחו ועונו על ידי הצדדים הלוחמים השונים באכזריות נוראה שקשה לתאר. למרות שרובם של הפרעות התרכזו בין חג הפורים של שנת ת”ח לחודש אב ת”ט, נמשכו הפוגרומים גם לאחר מכן, ועד שנת תי”ז עדיין אירעו מדי מספר חודשים פוגרומים ומעשי ביזה בקהילות היהודיות ברחבי אוקראינה ופולין.

ציור המתאר את פרעות בוגדן חמלניצקי

במהלך הפרעות, מאות אלפי יהודים נרצחו במיתות משונות או מתו במגיפות, ואחרים שהצליחו להימלט, נותרו ללא פרנסה, וללא רכוש. אלו שנתפסו אולצו להמיר את דתם, או שנמכרו לעבדים. הרבה קהילות שנעזבו יושבו אח”כ מחדש. הפרעות גרמו זעזוע עמוק ליהודי פולין, והדבר ניכר היטב בתיאוריהם של אותם בני הזמן.

הרקע להתקוממות

באותם הימים שלטו בפולין אצילים ופריצים שהיו בעליהם של שטחים נרחבים בהם הקימו אחוזות ועסקים רבים, עבור האצילים עבדו בפרך עובדי כפיים, איכרים וסתם פועלים, את רוב נכסיהם של האצילים הם היו מחכירים לאיכרים הפשוטים והיו גובים מהם בתמורה דמי חכירה ומיסים שונים. בתפקיד הגובים עבור האצילים שמשו יהודים רבים, כך אירע שפעמים רבות האיכר הגוי לא הכיר כלל את האציל שאליו עבר התשלום, אלא רק את היהודי שגבה אותו.

המרקם החברתי של אוקראינה ביובל השנים לפני אירועי 1648 (ת”ח) היה סבוך. במאה ה-16, עם יצירת הלאומיות האוקראינית, ניסו היסטוריונים רבים לתאר עימות בין תנועת עצמאות רותנית מקומית לאצולה פולנית זרה ולמשרתיה היהודים. לאמיתו של דבר, האצילים הגדולים באזור אמנם נעשו קתולים ברובם, אך היו נצר ליושביו המקוריים.

ישנם דיווחים ברשומות על שיתוף פעולה בין יהודים למקומיים נגד האצולה, ועל השתתפות הראשונים בפשיטות קוזאקים. כמו כל תושבי הערים באזור, היו היהודים מחויבים להשתתף בהגנתן במקרה של מצור. בגדה המזרחית היו רבים מחויבים לשאת נשק למקרה של מתקפות טטרים.

ערב המרד

ב-1632 (שצ”ב) מת המלך זיגמונט, ובנו ולדיסלב ירש אותו כדוכס ליטא וכמלך פולין. המלך החדש מיהר להפסיק את רדיפת האורתודוקסים והסדיר את מעמד הכנסייה. ולדיסלב היה אהוד בקרב הרותנים (כינוי לכלל העמים הסלאביים במזרח וכלל את הרוסים, האוקראינים והבלארוסים. א.מ) והקוזאקים, אף כי האצולה המשיכה להפקיע אדמות באופן שרירותי ולנהוג כרצונה באוקראינה.‏ ב-1638 דוכא מרד קוזאקים נוסף.

ב-1645 (ת”ה) פרצה מלחמה בין העות’מאנים לרפובליקת ונציה בכרתים. ולדיסלב, ששאף למלחמה עם הטורקים מאז הכתרתו, והוונציאנים הגיעו להסכמה סודית לפיה האיחוד הפולני-ליטאי יתערב בלחימה. הן בשל חששו ממתקפה ישירה על העות’מאנים והן בגלל שידע כי ‘סיים השלאכטה’ (פרלמנט מעמד האצולה בממלכת פולין, ובאיחוד הפולני-ליטאי. א.מ) יתנגד למלחמה יקרה, תכנן המלך להציע בחשאי לקוזאקים לפתוח ביזמתם בעימות עם הטטארים, בני חסותם של הטורקים. הוא העריך כי התרחשות כזו תצית לבסוף מלחמה בין הסולטאן לאיחוד וכי הקוזאקים ימלאו בה תפקיד עיקרי, וכך יעקוף את התנגדות ‘הסיים’.

באמצע 1646(ת”ו) הסכימו הוונציאנים לממן את המערכה.‏ מניעיו של ולדיסלב הרביעי כללו גם את הרצון לחזק את המונרכיה ואולי אף לבטל את בחירת המלך באמצעות ניהול מלחמה מוצלחת שתחזק את יוקרתו מול הסיים.‏ חודש לאחר מכן הגיעה אל המלך משלחת של ארבעה מקציני הקוזאקים הרשומים – איוואן ברבאש, מקסים נסטרנקו, איליאש קראימוביץ’ ובוגדן חמלניצקי.‏ בתמורה להסכמתם להשתתף במזימתו, הציע להם ולדיסלב את השבת כל זכויותיהם והכפלה מיידית של מספר הקוזאקים הרשומים ל-12,000. המסר הועבר למנהיגי הסיץ’ באוקראינה, והפיח בהם תקווה רבה. תכניותיו של המלך התרסקו כשהשגריר הוונציאני חשף את ההסכם ביניהם על מנת להרתיע את הטורקים. ה’סיים’ תקף בחריפות את ולדיסלב, שנאלץ לוותר על רעיונותיו.‏

בוגדן חמלניצקי ימ”ש, אחד מארבעת הקוזאקים שהתדיינו עם ולדיסלב, היה בנו של קוזאק שנפל בקרב בין צבא פולין לעות’מאנים. חמלניצקי היה בעליה של נחלה קטנה, הכפר סובוטיב, סמוך לעיר צ’יהירין. בתחילת 1647 (ת”ז) התרחשה סדרת אירועים שהניעה את חמלניצקי להפוך למורד. ככל הידוע, מושל העיר, המגנאט הפולני אלכסנדר קונייצפולסקי – נושא הנס המלכותי – חשש מתחרות מצד חמלניצקי בעסקי המשקאות החריפים.

בוגדן חמלניצקי. צילום: ויקיפדיה

חמלניצקי החל לארגן התקוממות. הוא נסע ברחבי הארץ על מנת להיפגש עם מנהיגי הקוזאקים, תוך שהוא מציג בפניהם את המכתבים שנתן המלך בפגישתו עם ארבעת הקצינים במרץ 1646, באמצעותם, שכנע את שומעיו כי ולדיסלב היה מוכן להעניק להם ויתורים נרחבים. הוא אף הציג את ההתקוממות המתוכננת כמעשה תמיכה בשליטם נגד האצולה שלא צייתה לו, וכך העניק לה לגיטימיות‏.‏ בסוף 1647, כששב לביתו, נעצר הקוזאק בפקודת קונייצפולסקי. בתחילת 1648 (ת”ח) הוא הצליח להימלט מהמאסר בעזרת חברים ועשה את דרכו אל הסיץ’, מעבר לדנייפר, שם היה מחוץ להישג ידן של הרשויות. עם הגעתו, הוא החל ביצירת ברית בין הקוזאקים מהערבות לבין אלה הרשומים (אלו המזוהים עם השלטון הפולני), שנחשדו על ידי הראשונים כעושי-דברם של הפולנים.

בסוף אותו החודש, הוביל חמלניצקי כח בן כמה מאות קוזאקים ותקף את חיל-המצב הפולני על האי חורטיצה. רבים מהקוזאקים הרשומים במקום החליפו צדדים והצטרפו אליו, והפולנים נאלצו לסגת. חמלניצקי החל מיד בשיגור אגרות לכל חלקי אוקראינה בקריאה לכל הקוזאקים הרשומים  להצטרף למרד.

הדפס עץ מקורי של בוגדן חמלניצקי מ-1651. צילום: ויקיפדיה

מספר חודשים לאחר מכן הוא יצא אל חצרו של הח’אן מקרים, אסלאם ה-3 גיראי, על מנת לכרות ברית. המלחמה אפשרה לו להתיר לאנשיו לבזוז בשטחי האיחוד תחת הגנת הקוזאקים, כמו גם להוכיח את עצמאותו מהטורקים ולנקום בפולין-ליטא על התבוסה שהנחילה לו ב-1644. הוא העמיד לרשותם 4,000 פרשים בפיקודו של טוגאי ביי. לבסוף, לא התנגדו העות’מאנים לברית. מהמט הרביעי אשרר אותה באוגוסט.‏ חודש לאחר מכן שב חמלניצקי לחורטיצה, שם כונסה אסיפת נכבדים שבחרה בו להטמן הזפורוז’ים. בשלב זה, התפשטו השמועות לגבי המרד המתקרב וצבא האיחוד יצא על מנת לדכא אותו.

דיוקן דמיוני של טוגאי ביי משנת 1885

המרד

הקוזאקים השונים התארגנו יחדיו ויצרו, לזמן קצר, צבא אחיד וממושמע תחת פיקודו של בוגדן חמלניצקי. הם כבשו בסערה את השטחים הנרחבים במזרח, הכו את חילות המצב הפולניים שהיו מוצבים שם ,והחלו במסע של שוד והרס. ערכו טבח איום ונורא ביהודים שנותרו ללא הגנה, מפני שהפולנים לא ניסו כלל להגן עליהם. הפולנים הפקירו את היהודים, ואולי אף שמחו שהיהודים יהיו אלה שבהם ינקמו האיכרים ועל-ידי כך ניתן יהיה למתן את הזעם של האוקראינים ושל הקוזאקים כנגד פולין והפולנים.

בכל מקום אליו הגיעו הקוזאקים הופנו חיצי שנאתם כלפי היהודים. ליהודים הועמדה הברירה להתנצר או למות, וכאשר בחרו היהודים להיהרג על קידוש ה’, טבחו בהם הצוררים והרגום במיתות משונות. בפרעות אלו נחרבו קהילות יהודיות רבות ועתיקות ומאות אלפי יהודים נרצחו. אחד התיעודים המזעזעים למעשי הקוזאקים נמצא בספר ‘יון מצולה’ אותו חיבר רבי נתן נטע הנובר שחי באותה התקופה. בספרו מתאר רבי נתן מיתות שונות ומשונות בהם נרצחו היהודים, בחורי חמד שנתלשו מעל דפי תלמודם, ותינוקות שנקרעו מזרועות אימותיהן, כולם הובלו לשחיטה אכזרית בעוון היותם יהודים.

לפי הערכות ההיסטוריונים, נרצחו בשנתיים אלה בין מאה אלף לחצי מיליון יהודים – גברים, נשים וטף. תוך שנתיים הפכה אוקראינה לבית קברות איום, מזוויע ומזעזע. נשתמרו בין היתר תיאורים שכתבו נוצרים בחמת זעם ובשמחה לאיד ובצהלה על שהגיעה העת שהנוצרים נוקמים ב”רוצחי הא-ל” ו”מושחתי הנפש” – היהודים.

לא בכל מקום גברה ידם של הקוזאקים, במספר ערים התאגדו היהודים ונטלו בידם גרזנים ושאר כלי מלאכה שהפכו לזמן מה לכלי משחית, והתייצבו להגן על עירם. כזה היה המצב בעיר לבוב בה שיתפו היהודים פעולה עם הפולנים המקומיים והופקדו על הגנת קטע נרחב מחומת העיר, גם לאחר שצרו הקוזאקים על העיר ודרשו את הסגרתם של היהודים סרבו הפולנים לדרישה זו, ויהודי לבוב ברובם הגדול ניצלו. גם בערים אחרות דוגמת פשמישל, קאמינץ ובוצ’אץ עמדו היהודים להגן על עירם וניצלו.

מבין כל היהודים שנטלו על עצמם את תפקיד ההגנה, התפרסמה ביותר גבורתם העילאית של יהודי העיר טולצ’ין, שגם לאחר שנכשלו בהגנתם על עירם, מסרו עצמם בגאון למות על קידוש ה’. בספר יון מצולה מתאר רבי נתן הנובר את סיפורם של יהודי טולצ’ין כך: “שם היו במבצר שש מאות גיבורי חיל מן השרים של עם פולין, וגם נתקבצו שם כשני אלפים יהודים, והיו בהם גיבורי חיל ומלומדי מלחמה. ויכרתו שניהם ברית, איש את אחיו יעזורו להלחם נגד שונאיהם, ובשבועה שלא ימעלו זה בזה. וחיזקו המבצר מאוד מאוד, וחמושים עלו בני ישראל בכל מיני כלי זין, ויעמדו על החומה השרים והיהודים”.

רבי נתן מוסיף לתאר, “ובכל פעם שקרבו לגשת אל המבצר. ויכו עם רב, וינוסו בפני בני ישראל. ובני ישראל אזרו חיל וירדפו אחריהם ויכו מהם כמה מאות איש. ויתאספו היונים עוד הפעם, עם כל בני הכפרים וערים הסמוכים להם לאלפים ולרבבות, ויקריבו אילי ברזל להפיל החומה, ובאו פתאום להלחם על המבצר בצעקות גדולות ומשונות כנהוג של הקאזקין, ויראו העומדים על החומה ויתמהו על ריבוי העם, ויחרד לבם. ואף על פי כן ויורו המורים מן החומה ולא נתנו לגשת אל החומה, וינוסו מפני בני ישראל גם בפעם הזו”.

למרות גבורתם של היהודים ותרומתם להגנת העיר לא הכירו להם שכניהם הפולנים טובה, ובסתר רקמו מזימות להסגיר את היהודים לקוזאקים על מנת להסיר את האויב מעל חומות העיר. משנכחו יהודי העיר כי שכיניהם בגדו בהם, הם הסתגרו באחד מגני העיר ובמעמד רבני הקהילה קיבלו עליהם עול מלכות שמים. הקוזאקים שצרו על שערי הגן מבחוץ הציעו שוב ושוב ליהודים להמיר את דתם ולהציל את גופם, אך קדושים אלו בחרו להציל את נפשם ורוחם גם במחיר הקרבת גופם. לאחר שסיימו בני העיר לזעוק את הקריאה הנצחית ‘שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד’ נפתחו שערי הגן וכל יהודי העיר – כאלף וארבע מאות איש גברים נשים וטף פסעו בגאווה יהודית אל מותם על קידוש שמו יתברך.

מסמך באותיות כתב עבריות משנת 1648 של מות קרבנות שנרצחו בפרעות

לא רק יהודי טולצ’ין הוכיחו גבורה יהודית אל מול הקוזאקים, בכל מקום ומקום אליו הגיעו הצוררים שמרו היהודים בגאון על יהדותם ולא שעו לפיתוי להציל את גופם במחיר רוחם. לבד מהיהודים שנהרגו על קידוש ה’, היו גם רבים אחרים שנפלו בשבי הקוזאקים וגורלם היה מר ממות. בכל מדינה ומדינה שהגיעה אליה הבשורה הנוראה על הפורענות שפקדה את יהודי פולין, נחלצו היהודים חושים על מנת לעזור לאחיהם המצויים בצרה ובשביה.

משלחות של יהודים יצאו למדינות רחוקות וחצו יבשות וימים על מנת לגייס סכומי עתק לפדיון שבויים, יהודים רחמנים בני רחמנים ערבים זה לזה ופתחו את ידם לרווחה לטובת השבויים שנפדו מידי הקלגסים בהון רב. גם לפליטים הרבים שזרמו למדינות מערב אירופה נחלצו היהודים לסייע, והם זנו ופרנסו את אחיהם בלב רחב ובעין יפה.

הפרעות אחרי המרד

גם עם שוך הקרבות, בשנת תי”א, לא שקטה הארץ. חמילניצקי לא היה מרוצה מחוזה השלום עם מלך פולין, ובשנת תי”ד (1654) כרת ברית עם הרוסים, ויחד עמם חזר וכבש קהילות רבות בשטחי בלארוס, ליטא ופולין ובהן וילנה ולובלין. בקהילות אלו התרכזו אז גם פליטים רבים מערים אחרות. יהודי וילנה הספיקו ברובם לברוח, אך כל רכושם עלה באש שדלקה בבתי העיר במשך 17 יום, ואילו יהודי לובלין הוסגרו על ידי תושבי העיר הגויים, ונהרגו בה כאלפיים נפש. רבים מהיהודים נשבו במהלך הפרעות על ידי הטטרים, בעלי בריתם של הקוזאקים, ויהדות העולם התגייסה כדי לשחררם בכסף. פדיון שבויים זה קירב את קהילות אשכנז וספרד.

בקיץ 1655 (תט”ז) פלש לרפובליקה אויב החדש, האימפריה השוודית בראשות המלך קרל גוסטב. מלחמה זו הייתה הרסנית ביותר. במה שנודע בדיעבד כ”מבול השוודי” הוחרבו כליל הנחלות העשירות והמאוכלסות ביותר של פולין. הנסיבות הובילו לרעב גדול באותה שנה. בני הזמן היהודיים דיווחו על הפולשים כאוהדים יחסית אליהם. אף כי הם לא נקטו בפעולות מיוחדות כנגדם. עם זאת, יהודים רבים מתו יחד עם שאר העם ברעב, במגיפות ובחרב. כך, לדוגמה, רובע קז’ימייז’ היהודי בקרקוב נהרס כליל במצור על העיר ב-1655 והניצולים נמלטו לבוהמיה ומוראביה.

למרות ההיסטוריה הרצחנית והמתועבת של חמלניצקי, עד היום יש באוקראינה כיכרות ורחובות לזכרו של צורר היהודים, בוגדן חמלניצקי, שנתפס באוקראינה כגיבור לאומי ואף כאבי האומה האוקראינית, ונחשב אחת מהדמויות החשובות בהיסטוריה במדינה. שמו של חמלניצקי נזכר גם בגרסה המקורית של המנון אוקראינה, ואנדרטה מפוארת לזכרו ניצבת עד היום בלב קייב, בירת אוקראינה.

תקנות הקהילות בעקבות הגזירות

האנדרלמוסיה ששררה בפולין בעקבות הגזירות, הביאה את מנהיגי הקהילות ורבניהם לפעולות רבות לרווחת הפליטים, הן בעזרה חומרית והן בדיונים הלכתיים להתרת נישואין לנשים עגונות שבעליהן אבדו. לזכר האבל הכבד גזרו הרבנים איסורים על שמחות ותלבושות מפוארות. נאסר ללבוש בגדי משי וקטיפה למשך שלוש שנים; נאסר על הנשים להתקשט בשרשראות זהב ובמרגליות במשך שלוש שנים, ונאסר לשורר בכלי זמר בשמחות למשך שנה, למעט שעת החופה. הרשות ניתנה ביד מנהיגי כל קהילה להאריך את תוקף האיסורים למשך שנים נוספות.

מלבד התקנות שתיקנו גדולי ישראל, נעשה גם בדק בית על מה ולמה באה הרעה הזו על עם ישראל. רבה של פראג הגאון רבי יום טוב ליפמן הלר זצ”ל – בעל ‘התוספות יום טוב’, סבר שהגזירות הקשות הגיעו כעונש על כך שהיהודים זלזלו בקדושת בית-הכנסת ולא שמרו על כבודו כבית מקדש מעט. כתשובת המשקל פעל רבי יום טוב לחזק את עניין קדושת בית הכנסת, והוא תיקן ברכת ‘מי שברך’ לאלו השומרים את פיהם ולשונם מלשוח שיחת חולין בבית הכנסת, מי שברך זה נאמר עד היום בקהילות רבות לפני תפילת מוסף של שבת.

מצבת קברו המחודשת של בעל התוספות יום טוב בבית הקברות היהודי בקרקוב

קינות רבות חוברו על פרעות ת”ח ות”ט. מפורסמת ביותר תפילת “אב הרחמים” הנאמרת בכל קהילות אשכנז מדי שבת לפני תפילת המוסף ובה מובא הפסוק משירת האזינו “הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו”.

יום כ’ בסיוון, היום בו נרצחה כל קהילת נמירוב, נקבע כיום זיכרון לזכר כלל הגזירות. היום נקבע כיום צום, עם כל פרטי דיני תענית ציבור, והתחברו קינות ותפילות מיוחדות לאומרן ביום זה. כן חוברו גם נוסחים שונים של תפלות א-ל מלא רחמים, לאמרן בכ’ סיוון, ביום כיפור, בשבת שלפני חג השבועות ובשבת חזון.

את הריגתם של יהודי פולין ספד רבי יום טוב ליפמן הלר זצ”ל במילים “אלה אזכרה בדמעות שליש, צעקה מרה גדולה אבוי, אוי, אללי, בזכרי שנתיים, לא היו כהנה לרוע מיום שגלינו בגולה. תי”ו ח”ת – ‘זאת’ שנה, גן אלוקים חשבנוה, איש איש לנחלתו יהא עולה, תי”ו טי”ת – ‘אחת’ היא שנה. דמי נשפך, לא זו של זו רעה חולה”.