1.
סברו ולא קיבלו
אהרן ברק עצמו היה אמור להגן על יריב לוין בשם ‘עילת הסבירות’, עליה הוא מבקש לשמור
אחת מתופעות הלוואי של סערת הרפורמה המשפטית שמקדם שר המשפטים יריב לוין, היא שכולם הפכו פתאום למומחים בתחום המשפט והתנהלות המערכת. מונחים משפטיים סבוכים ובלתי מובנים שהיו מנת חלקם של עורכי דין וכתבי משפט וגם זה בקושי, הפכו לנושאים מדוברים כשכולם דנים ודשים בהם בארשת פנים רבת חשיבות ורצינית לחלוטין.
שיטת ה’סניוריטי’, אקטיביזם שיפוטי, עילת הסבירות, הרכב הוועדה לבחירת שופטים, ועוד שורה ארוכה של מושגים נשמעים שוב ושוב בכל מהדורת חדשות ומעל כל במת אקטואליה וכנראה שיש גם כאלה שלא נעים להם להודות שהם לא לגמרי מבינים את המושגים הללו ולא מכירים אותם לעומק, ובכל זאת זה לא מפריע להם להביע דעה ברורה, להוטה ומוצקה כסלע על מה צריך להיות ומה לא צריך לקרות בפרשה הסוערת הזאת. משום כך, לא נתיימר לדבר היום על הרפורמה ומשמעותה, אבל כן תקראו כאן עלינו, על כולנו, על הסיבוב שעושים על הגב שלנו, בואו לא נדבר על הרפורמה, בואו נדבר עלינו.
אחד המושגים ששווה היה לעשות עליו שיעורי בית וללמוד עליו קצת, הוא ‘מתחם הסבירות’, או עילת הסבירות, מושג משפטי העומד במרכזה של הרפורמה שמבקש לוין לחולל ולכן הפך לנושא המדובר ביותר השבוע. אמנם אין כאן המקום להסביר את המושג לעומקו, אבל די בהבנת העיקרון כדי לקלוט את האבסורד המתחולל סביבו.
במילים קצרות, עילת הסבירות היא מונח משפטי שאינו מעוגן בחוק אבל הוא חלק מ’תורתו’ המשפטית של נשיא העליון בדימוס אהרן ברק, והוא קובע כי בית המשפט יכול לפסול חוקים על פי מידת ההיגיון. כלומר: אם בית המשפט מבין שחוק כלשהו חורג מ’גבולות הסבירות’, הוא רשאי לבטל אותו אפילו שהוא התקבל ברוב בכנסת. על בסיס זה קבע בעבר בית המשפט כמה פסיקת בולטות, ביניהן שיש לפטר שרים שהואשמו בעבירות פליליות ועוד.
סביב המושג עילת הסבירות ניטשת מלחמה משפטית ארוכת שנים. כעת מגיע יריב לוין, מציע לשלול את המושג עילת הסבירות ולהוציא אותו מחוץ ללקסיקון, הרפורמה המשפטית החדשה מבקשת להשאיר את שיקול הדעת בידי הכנסת ואם חוק כלשהו התקבל ברוב, הרי ששיקול הדעת של בית המשפט לא יוכל לשנות שום דבר, עילת הסבירות לא תהיה עילה לפסול אף חוק מעתה ואילך.
לפני כשנה וחצי כשהוקמה ממשלת בנט ולפיד, נתניהו הכריז מיד על חרם, מפלגת הליכוד לא הכירה בממשלה ונלחמה בה מהאופוזיציה בכל הכלים שעמדו לרשותה, כולל החרמת הוועדות. היו כאלה שתמהו כבר אז האם לא מדובר בחציית הקו אל מחוץ לגבולות המלחמה הפוליטית הלגיטימית, בן היתר היו אלה חברי כנסת חרדים שניסו להניא את הליכוד מהמהלכים הללו ולהמליץ להם לשתף פעולה בכלים המקובלים כדי להציל מה שאפשר, כמו שעושה כל אופוזיציה.
אבל כשהוקמה ממשלת הליכוד והימין, הקווים הללו לא סתם נחצו, אלא נחצו בסערה ובקול רעש גדול. האופוזיציה הנוכחית של לפיד וגנץ לא באה להילחם ולא לנהל מלחמה פוליטית, האופוזיציה הזאת מדברת כבר בשפה של אפוקליפסה, קריסת היקום, סוף העולם וכמובן קץ הדמוקרטיה. נתניהו אולי נלחם בבנט ולפיד בכלים לא שגרתיים, אבל עדיין אפשר היה להכניס אותם לתוך גבולות של מאבק פוליטי לפחות חצי לגיטימי. מה שלפיד, גנץ וחבריהם עושים היום כבר לא יכול בשום אופן להסתדר עם אף פרמטר של מאבק פוליטי.
אהרן ברק, אבי תורת האקטיביזם השיפוטי שטבע את המונח ‘הכל שפיט’, הצליח להנחיל את שיטתו ולהפוך אותה לאקסיומה בזכות האישיות שלו. ברק הוא קודם כל משפטן מבריק, איש חכם, גאון בתחומו אבל הוא בעיקר מענטש. זה אולי לא פופולרי לומר עליו כך אבל כל מי שפגש אותו יודע שמדובר באדם פיקח בעל אישיות כובשת, אשר כל משפטן מתחיל שעבר דרכו זכה ממנו ליחס אישי, לעצות לחיים ולסיוע במעלה הדרך, אחוזים גבוהים מהשופטים ועורכי הדין שיש היום בשוק גדלו על ברכיו והם חשים כלפיו חיבה אישית והערכה עצומה. משכך, גם את השיטה שלו הוא הצליח להחדיר עמוק עמוק לתוך המערכת.
עכשיו ננסה לדמיין שאותו אהרן ברק לא היה שופט ישראלי אלא נשיא בית משפט בינלאומי אובייקטיבי כלשהו, אם בכלל יכול להיות דבר כזה. ובשבתו על כסאו באותו בית משפט דמיוני יחד עם חבריו/חניכיו השופטים, הם היו נדרשים לדון בסערה המתחוללת במדינה קטנה אי שם במזרח התיכון.
אדם כמו ברק היה קודם כל לומד לעומק את ההיסטוריה של מערכת המשפט באותה מדינה ואת היחס שלה למערכת הפוליטית של אותה רפובליקה יהודית עברית מבולבלת. אדם כמו אהרן ברק היה מזדהה עם האקטיביזם השיפוטי שאותו בג”ץ מנסה להנחיל שם במדינה הזאת ואז היה עוקב אחר התנהלותם של הפוליטיקאים שם, בדגש על נתניהו.
אדם כמו אהרן ברק, היה מפעיל מיד את מתחם הסבירות, בודק את הדברים בפרמטרים של עילת הסבירות היקרה כל כך לליבו והיה מבין מיד את המפה: מצד אחד מערכת משפט שתלטנית, מצד שני שר משפטים שמבקש לפגוע במערכת המשפט באופן לא מידתי, מצד שלישי, התגובות שהוא מקבל הן הרבה יותר לא מידתיות.
אדם כמו אהרן ברק, אם היה מביט בעיניים אובייקטיביות על הסערה הנוכחית, לא יכול היה בשום מצב לקבל מציאות כזאת שלפיד וגנץ מבטלים לחלוטין את הלגיטימציה של השלטון הנבחר, מדברים עליו במושגים של פשע ועולם תחתון, הוא לא היה מקבל מציאות כזאת בה ראשי וחברי מפלגות המייצגים נתח נכבד בעם באופן דמוקרטי, קוראים למרד, להפיכה וכמעט מתירים את דמם של עמיתיהם שכרגע יושבים בממשלה בגלל בחירות דמוקרטיות.
עילת הסבירות היא מושג נהדר, מתחם הסבירות יכול להיות פרמטר מצוין לפעול על פיו ולכן זה כל כך אבסורדי לראות שאותם אלה שנלחמים כעת על שמירת עילת הסבירות בידי השופטים, פועלים באופן החורג מעילת הסבירות באופן קיצוני. אותם אלה שנלחמים כעת על עילת הסבירות, היו פוסלים את עצמם בדיוק בגלל אותה עילת סבירות.
כוחות אדירים משתמשים כעת במערכת המשפט, בתקשורת ובכל כלי אימתני אפשרי כדי לעשות עלינו סיבוב פוליטי ואת זה יכול להבין כל אחד, גם אנשים כמונו שלא ממש מבינים לעומק את המונחים המשפטיים. מתחם הסבירות מאפשר לנו להבין את זה מספיק טוב גם בלי להיות משפטנים.
2.
תיקון תוצרת נורבגיה
הרחבת הממשלה היא צעד מתבקש. אי מימושו של החוק הנורבגי נובע רק משיקולים פוליטיים
במהלך השבוע האחרון, קידמה ועדת החוקה של הכנסת בראשות ח”כ שמחה רוטמן את הצעת החוק להרחבת החוק הנורבגי, באופן שיאפשר למפלגות גדולות להוציא מהכנסת עד שליש מחברי המפלגה המכהנים בתפקיד שרים או סגני שרים ולהכניס במקומם את הבאים בתור. למפלגת הליכוד על פי החוק החדש תהיה אפשרות להכניס לא פחות מעשרה חברי כנסת חדשים.
המהלך גורר כמובן ביקורת מהאופוזיציה, אבל גם הביקורת הזאת מוגבלת משתי סיבות עיקריות. האחת היא שתשומת הלב השמאלנית ממוקדת כעת במאבק נגד הרפורמה המשפטית, ושנית כי הם עצמם כשהיו בקואליציה – איך לומר זאת – לא נהגו בצניעות יתרה בכל הקשור למינוי שרים והכנסת ח”כים חדשים כך שגם הם מתהלכים היום במליאה כשעל ראשם חמאה בטעם דומה.
למעשה, השקט הזה מצד האופוזיציה מאפשר לקואליציה לתקן לפחות חלק מהעיוות הקיים במבנה הממשל בישראל. החוק הנורבגי מתקן רק חלקית את המצב המעוות בו שרים בממשלה חייבים לכהן גם כחברי כנסת. ברוב מדינות אירופה לא מאפשרים לחברי פרלמנט לכהן גם בממשלה קודם כל כדי שיהיו עסוקים בתפקידיהם ויעשו אותם על הצד הטוב ביותר, וגם כדי לאפשר מצב בו לבית המחוקקים יש את היכולת לבקר את מהלכי הממשלה ולפקח עליהם, כמו שאמור להיות במדינה דמוקרטית.
שיטת הממשל בישראל בנויה על שיטת הממשל הבריטית שם השרים אכן מכהנים גם כחברי פרלמנט אבל בשונה מבריטניה, בישראל המצב אחר והשרים אכן מתקשים לבצע את שני התפקידים. מנהלי הסיעות בכנסת מכירים היטב את הלחץ של הזעקת שרים ממשרדיהם לצורך הצבעות ואת הסטרס בו הם נתונים כשהשרים עסוקים בפגישות או נסיעות עבודה ויש צורך להתחיל לדאוג לקיזוזים. הדאגה גדולה שבעתיים בממשלה צרה יחסית של 64 בה יש משמעות לכל קול.
המציאות הוכיחה ששר שרוצה לקחת את תחום אחריות משרדו ולקדם אותו באופן אמיתי, צריך להשקיע רק בזה. וח”כ שרוצה לקדם חקיקה באופן אמיתי, צריך להשקיע רק בזה. כשנבחר הציבור עסוק בשני הדברים זה הופך להיות כקדירה של שותפים שאינה חמה ואינה קרה. זה לא שתפקיד אחד כן מתבצע כראוי והשני לא, אלא שני התפקידים לא מצליחים להיות מיושמים כפי שצריך.
החוק הנורבגי מתקן זאת לפחות חלקית, לפחות בחלק ממשרדי הממשלה. השיקול התקציבי גם הוא לא פקטור כי העלות ככל שתהיה גבוהה, היא עדיין שולית ביחס לתקציב המנופח של הממשלה והכנסת, לא ראינו מישהו מביע דאגה מגובה שכרם של חברי הכנסת וכמות ההטבות, העוזרים והנהגים כך שאותה אדישות לא יכולה לצוץ פתאום כשמדובר בתוספת שולית יחסית שתעזור לבעלי התפקידים לעשות את העבודה שלהם יותר טוב.
אם יש עיכוב כלשהו במימוש החוק הנורבגי, הרי שהוא נובע אך ורק משיקול פוליטי כלשהו, כמו למשל שהמפלגה לא רוצה לראות במליאה את אלה שנמצאים בתור ברשימה. אבל באופן ענייני, החוק הנורבגי הוא הדבר הנכון שממשלה מסוג כזה חייבת לבצע. ממשלה רחבה מביאה יציבות שלטונית ומקטינה מעט את הסיכויים לנפילתה.
3.
מחיר הניתוק
מערכת המשפט יצרה לעצמה תדמית מנותקת מהעם, היום היא משלמת את המחיר
הצעדים החדשים של לוין זוכים לתמיכה נרחבת מאוד בימין וגם בקרב חלקים מסוימים מהשמאל. על אף שלא כולם מסכימים עם כל חלקי התוכנית, עדיין המכנה המשותף לכולם הוא התמיכה בעצם הצגתה של הרפורמה וקידומה.
מדינת ישראל נמצאת היום בעודף משפטיזציה ברוב תחומי החיים. השוק מוצף בעורכי דין ומספרם במשק הוא הרבה מעל הצורך והביקוש, השיח הציבורי כולו מושפע מהשיח המשפטי, נבחרי ציבור, בעלי תפקידים ואפילו אנשים מהשורה נזהרים בכל מילה ובכל שיחת טלפון ומשתדלים להימנע כמה שיותר מהתבטאויות שעלולות לסבך אותם, עושים שימוש ב’לכאורה’ וכדו’, דבר שיכול להיות מבורך בפני עצמו אבל הוא הפך כבר להיות מוגזם.
המשפט הפך לחזות הכל, כל דבר כמעט נמדד יותר בכלים משפטיים נטו ופחות בכלים של אנושיות והיגיון מצוי, שלא לדבר על העובדה שמשפטנים רבים לא יהססו להגן על פושעים מסוכנים שעלולים להזיק גם לילדים שלהם עצמם, כי הכל נמדד בכלים משפטיים קרים וחדים. וכמובן לא דיברנו על עודף המשפטיזציה בצה”ל ועל התסכול של אנשי כוחות ביטחון שנמנעים מלפגוע במחבלים בגלל החשש מהחקירה והמשפט.
מערכת המשפט גם ניכסה לעצמה עליונות שנכנסת לנו לתת מודע, דרך הצגת מערכת המשפט כרשות העליונה שהכל תלויים בה, אפילו השפה המשפטית המקובלת מעניקה לשופטים עליונות הגובלת בנרקסיזם, כשבכל דיון בבית משפט נעשה שימוש מוגזם במילה ‘נכבד’ כלפי השופטים וכמובן בגוף שלישי.
הביטוי ‘נכבד’ הולך ונעלם מחיינו, פעם כולם היו פונים זה לזה בביטוי ‘אדוני הנכבד’ אבל זה כבר עבר ובטל מהעולם. רק באולמות הדיונים משתמשים עדיין בביטויים כמו “כפי שקבע בית המשפט הנכבד”, “בית המשפט הנכבד מתבקש לאשר”, “על כן נציג בפני בית המשפט הנכבד”, ועוד. מעולם לא ראינו אחות בבית חולים כותבת בפרוטוקול הרפואי “כפי שהחליט המנתח הנכבד”, מורה בבית הספר לא פונה למנהל ואומר לו “אציג נא בפני המנהל הנכבד”, אפילו חברי הכנסת שנדרשו בעבר לפתוח את נאומיהם במליאה ב’כבוד יושב הראש, כנסת נכבדה’, פותחים היום את נאומיהם ב”אדוני יושב הראש, חבריי חברי הכנסת”. הביטוי נכבד נותר נחלתם הבלעדית של השופטים ולא בכדי.
לציבור הישראלי מתחיל להימאס מהמצב הזה. העליונות של מערכת המשפט גורמת לרוב האזרחים השפויים תחושת מיאוס מבתי משפט, או לכל הפחות תחושת ניתוק וחוסר אמפתיה. אין הרבה אזרחים שמרגישים יראת כבוד מבתי משפט ובוודאי שהם לא חשים הערכה כלפי המכהנים בה. אבל מערכת המשפט ממשיכה בשלה וממשיכה לקבוע סדר יום מבלי להתחשב בהלך הרוחות ברחוב.
הדבר האחרון שאפשר לומר על התנהלות כזאת היא שמדובר בהתנהלות סבירה ובשיקול דעת. המשפטיזציה כפופה למערכת חוקים וכך היא צריכה להיות, אבל היא עברה את גבול הטעם הטוב ולכן זה נשמע מעט אירוני ואפילו קומי שמערכת המשפט נלחמת היום על דברים כמו עילת סבירות ושיקול דעת.
עם קצת יותר קשב לציבור וקצת יותר פתיחות וענווה, מערכת המשפט היתה יכולה לעשות לעצמה יופי של יחסי ציבור ולרכוש קצת יותר את אהדת הקהל. במקום זאת, קשה למצוא היום אנשים, בפרט בימין, שלא שמחים קצת לאיד ומריעים ליריב לוין כשהוא מוציא בשביל כולם את הערמונים הללו מהאש. גם אם הרפורמה לא תעבור, מישהו כבר קירר את האמבטיה ובעתיד כולם יוכלו לעשות שימוש בתקדים שנוצר.
מערכת המשפט קנתה לעצמה את היחס הציבורי העוין בדין וביושר. אם כשעורך דין היה אומר ‘בית המשפט הנכבד’ השופט מולו היה צוחק ומבקש ממנו להפסיק להביך אותו לפני כולם, הציבור היה מתחבר הרבה יותר ומקבל יותר בקלות את מרות המשפט. אבל כשאזרח עומד מול שופט ומקבל את התחושה שעליו לבטל את כל עצמיותו בפני האדונים הנכבדים גם אם הם פסקו לטובתו, זה לא פועל לטובת מערכת המשפט. השופטים עצמם הם אלה שמפסידים מזה.
לא כולם מסכימים על הרפורמה המשפטית, יש כאלה שמקווים מאוד שלפחות חלק מסעיפיה לא יתממשו, אבל עדיין רוב הציבור שמח שיש מישהו שמנסה לפחות לתקן את המצב, תחושת הנקם הקטנה הזאת היא נחלת הכלל, מערכת המשפט משלמת כעת את מחיר חטא ההיבריס.
הטור פורסם במוסף ‘יתד השבוע’ מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]
גלות הערב רב
השבוע בעמק חפר גילינו שברק זה דבר מסוכן…