היה זה אהוד ברק בשבתו כראש ממשלת ישראל בממשלת שמאל, כשאמר בייאוש את המשפט שנתן הרבה פרספקטיבה וזכור כאחד הסמלים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כאשר טען בפי כל, ש”אין פרטנר”.
הוא לא חיפש חיים קלים. אחרי שורה של אנשי שמאל וראשי ממשלה שניסו ולא הצליחו, בתפיסתו, חייב ואפשר לעשות שלום בין ישראל לפלסטינים. הוא היה מוכן לוותר והרבה בשביל ה”שלום”, גם אם מחירים אלו יהיו קשים וחלילה בדמים.
אבל אחרי תקופה ארוכה שבה הוא ניסה בכל כוחו, הוא החליט ש”אין לנו מה להלקות את עצמנו. ידינו נקיות. הפכנו כל אבן והיינו מוכנים לדון בכמעט כל רעיון אפשרי כדי לבחון אם יש בצד השני נכונות ללכת בדרך השלום.. אבל כנראה שאין פרטנר”, ובפסיקה הזאת למעשה ברק שינה את תפיסת רוב השמאל הישראלי מאז: עם כל הרצון הטוב, זה לא אפשרי.
ומאז ועד היום במרכז ובשמאל כולו (למעט השמאל הקיצוני), התחדדה ההבנה: נאלץ לנהל את הסכסוך, בתפיסתנו, כרצוננו, אבל בלי באמת רעיון חדש או פתרון קסם. “שלום”, כבר לא יהיה.
מי שכנראה עדיין לא הפנימו זאת, אלו האמריקאים, שבלא הרף, תמיד לחצו ולוחצים על הישראלים לחתור לנסיגות, לעסקה, להסכם, לשלום. והם לא מבינים, פשוט לא.
שאין פרטנר.
האמריקאים, עם כל רצונם הטוב, לא מבינים, שאפילו ממשלת שמאל ישראלית, לא תוכל לסיים אי פעם את הסכסוך עם הפלסטינים, כי ההרבה שהפלסטינים מוכנים לקבל, לא מתקרב למעט שהישראלים מוכנים לתת.
ונראה שיש עוד סכסוך בלתי ניתן לפתירה.
הסכסוך על מערכת המשפט. המלחמה על השליטה, על ההגמוניה הציבורית, על מוקדי הכח ועל האפייה. אנשי השמאל רוצים את מוקדי הכח והשלטון בידיהם ולא יעזור כלום. הם רוצים את בית המשפט אליטיסט, אשכנזי, שמאלני וממנה את עצמו, הם רוצים את ראשי מערכת הביטחון בתפיסתם, את ראשי המשטרה, הפרקליטות והתקשורת.
ופשוט אין על מה להתווכח. כי זאת מלחמה על השליטה ועל מוקדי הכח, לא על שיטה כזאת או אחרת.
משכך, ראינו את אנשי השמאל, מאיימים בעזיבת הארץ, הוצאת כספים ובכלל מלחמה בכל. סמוטריץ’ כעס: יאיר לפיד לא רוצה בהידברות. מבחינתו הוא רוצה את השלטון ואם הוא לא בשלטון, אז שתישרף המדינה.
לא פלא שיאיר לפיד לא מוכן בהידברות. זאת מלחמת הכל או כלום. כאשר צייץ מילה הדומה להידברות, הוא חטף מקלחת צוננים ממחנהו. אין על מה להתפשר, זה או אנחנו או הם.
ובסכסוך הנצחי הזה, בין ישראל הראשונה לשנייה, הנשיא הרצוג לא יעזור הרבה, כי בתחושה האמריקאית /הנשיא יש רצון לשלום ויש פרטנר, אבל בפועל, לא ממש.
אולי במלחמה הזאת, כדאי להפסיק לנסות לפתור סכסוך בלתי פתיר ולעסוק באיך מכבדים זה את זה ואיך מנהלים את הקונפליקט והויכוח בחיי היום-יום.
תנו להציע פשרה אחרת: לא השמאל צריך לשלוט וגם לא הימין, מערכות הפקידות הממשלתיות למיניהם, צריכות להיות הומניות ולשקף את העם בצורה אמיתית ולא חד צדדית. המערכות צריכות להיות מתפקדות על ידי כל חלקי האוכלוסייה והעם באופן שווה, כך באמת יהיה סוף-סוף, אימון אמיתי בפקידות הממשלתית, במערכת ובעיקר בבתי המשפט.
אתה נולדת תמים ונאיבי, או נהיית כזה?