הגה”צ המהרי”ם דושינסקיא, נולד כבן יחיד לאביו הגה”ק מהרי”ץ דושינסקיא זצוק”ל בראשית ימי כהונתו כגאב”ד העיר חוסט בהונגריה. ביום כ”א לחודש כסלו תער”ב.
לאחר שנים רבות בהם הרבה תפילות כעתר, לזכות לבנים. גדולי עולם התפללו בעדן, ביניהם הגה”ק משינווא זי”ע ובעל ה”אהבת ישראל” מוויזניץ זי”ע. אשר התבטא פעם אודות הילד היקיר ישראל משה בדברי חנה אם שמואל הנביא על בנה שנולד לה אחרי שנים ארוכות: “אל הנער הזה התפללתי”. שמו בישראל נקרא על שם אבי אביו רבי ישראל זצ”ל ועל שם דודו זקינו הגה”ק מהר”ם שיק זצוק”ל.
אביו הגדול אשר נפשו היתה קשורה בנפשו, ראה בו כלי מחזיק ברכה, ולא זזה ידו מתוך ידו. העלם הצעיר התלווה אל אביו הגדול, שהיה יוצא ובא בפגישות עם גדולי ומאורי הדור, והודות לכך זכה להכיר רבים ממאורי הדור הקודם.
כאשר הפליג אביו למסע מיוחד בארץ ישראל, בחודש אדר תרצ”ב, ובנו יחידו אז אך בן 10 שנים. נטלו עמו. הוא שהה כאן בימי הפורים והנער היניק וחכים הגיע אל רבה של ירושלים, הגאון הנערץ למשגב, רבי יוסף חיים זוננפלד זצוק”ל, נושא משלוח מנות מאת אביו. היה ימים ספורים טרם הסתלקותו של הגרי”ח, שנפטר בי”ט באדר תרצ”ב. הוא הניח ידיו על ראשו של הינוקא וברכו בחביבות יתירה באריכות ימים ושנים.
כאשר נקרא מהרי”ץ דושינסקיא לכהן פאר כגאב”ד העדה החרדית בירושלים ורב ראשי ליהדות החרדית בארץ ישראל, הפצירו בו ראשי קהילת חוסט, לבל יעזוב את מקומו בחו”ל, בתוך הדברים הציעו לפניו כי אם יאות להשאר עמם, מתחייבים הם כי יתנו את כס הרבנות בעיר לבנו אחריו. על הצעה זו השיבם מהרי”ץ: “נפשי קשורה בנפשו ובאשר אלך ילך, ואם מן השמים יסכימו, תחכה לו רבנות בירושלים גם כן”. היו שראו בכך רמז גלוי לעתידו כממלא מקומו ברבות הימים בארץ הקודש.
ביום ד’ באלול תרצ”ג, עלה יחד עם אביו הגדול לארה”ק, בירושלים נתחנך בת”ת הותיק “שומרי החומות”. עם הגיעו לעול תורה ומצוות, לקחו אביו כתלמיד מן המנין בישיבתו הרמה, כבר אז נחשב בין התלמידים המופלגים בתורה ויראה ובעלי מדות נשגבות. בנוסף על לימודי הישיבה הרבה לקבוע שיעורים נוספים בלימוד ההוראה עם תלמידי חכמים מופלגים, ביניהם הגאון רבי העניך פאדווא זצ”ל, לימים גאב”ד לונדון, והגאון הירושלמי רבי אליעזר ברנד זצ”ל.
בהגיעו לפרקו, הקים ביתו ביחד עם הרבנית הצדקנית, בת הרב החסיד רבי דוד יהושע גרוס זצ”ל, מלפנים ראש הקהל בעיר סאטמר. עם נשואיו נצטווה מפי אביו לסייע בידו בהנהגת הישיבה ובאמירת שיעורים לפני התלמידים. הוא הפך להיות עמוד הימיני בהיכל הישיבה, רועה רוחני מובהק, והצורבים התחממו לאורו.
עם הסתלקות אביו, בערב סוכות תש”ט, הוטלה הנהגת הישיבה וקהילת הקודש דושינסקיא על שכמו, והוא בן כ”ח שנים בלבד.
עטרה הגדולה הזאת אשר ענדה לראשו, היתה מרכז פעלו למעלה מיובל שנים.
בשנת תשכ”ט, נתמנה על ידי הראב”ד הגאון רבי פנחס אפשטיין זצ”ל לחבר בד”ץ העדה החרדית בירושלים. בשנת תשמ”ט, עם הסתלקות הגאב”ד בעל ה”מנחת יצחק” הגאון רבי יצחק יעקב וייס זצוק”ל, נתמנה לראש בית דין. בשנת תשנ”ו, עם פטירתו של הגאון רבי משה אריה פריינד זצוק”ל, התמנה לכהן כגאב”ד עיה”ק ירושלים.
רבים הביטו בהערצה בדמות המיוחדת של הגה”ק הגרי”מ זצללה”ה, ראו בו שריד לדור דעה, בן יחיד ומיוחד לאביו הגדול, וממשיך דרכו בהנהגה המרוממת של גדולי הונגריה אשר גם הנהיגו קהילותיהם ברמה. היה סמל ומופת לשקידה במסירות להעמדת הדת על תילה. עשה זאת בדרכו המיוחדת, בפיקחותו ובתבונתו, בנתיב האופייני לו. בדרכי נועם ושלום עם הכל. בניווט ענייני הציבור והיחיד. גדול היה פעלו להרבות תורה וחסד, בקרב כל שכבות העם, בשנותיו האחרונות חלה וסבל יסורים קשים ומרים, שהתגברו בחדשי חייו האחרונים. המוני בית ישראל בארץ ובתפוצות עקבו בדאגה אחר ההדרדרות במצבו והרבו תפילות לרפואתו, אולם ננעלו שערי שמים. וביום הרביעי כ”ב לחודש אדר ב’ תשס”ג השיב נשמתו הטהורה לבוראה, ותרב בבת יהודה תאניה ואניה
מקים עולה של תורהדושינסק
בהספד על המהרי”ם אמר הגה”צ רבי ישראל גרוסמן זצ”ל:
זכורה לי היטב התקופה, בשנת תשי”ב בערך, כשעלו לארץ הקודש המון פליטים ויתומים, ילדים ובחורים צעירים שבורים ורצוצים, לאחר שנות סבל ויגון. ילדים וצעירים שעברו את השואה האיומה, נותרו אודים מוצלים מאש, התגוללו בארצות נכר ממקום למקום, רבים מהם היו מנותקים שנים מלימוד התורה וידיעות בהלכה. והנה זכו לעלות לארץ ישראל, וכאן נרתמו עסקנים מסורים, שביקשו לסדר אותם ילדים ובחורים במוסדות חינוך תורני. אמנם לצערינו נתקלו בקשיים ומכשולים, והנה נחלץ לעזרתם הגאב”ד זצ”ל שפתח בפניהם את שערי הישיבה, והתמסר בכל מאודו וכוחו להיות להם לאחיעזר ואחיסמך, ולדאוג לכל מחסורם.
במבצע הצלה זה היה כמעט חד בדרא, וכפי ששמעתי מהגה”צ רבי הלל שלזינגר זצ”ל, ויבדל לחיים טובים – הרה”ח רבי יוסף דוידוביץ שליט”א (זצ”ל), שנשאו את עול ניהול המוסדות במסירות נאמנה, שהתקופה ההיא היתה קשה מאוד: הן המצב הכספי הקשה, והן המחסור במציאת מקומות לינה עבור התלמידים. אולם פקודת הקודש של ראש הישיבה מורינו הגאב”ד זצ”ל היתה למצוא את כל הדרכים ולפעול ככל אשר ניתן, כדי למצוא מענה ופתרונות לבעיות ולקבל את הילדים והבחורים האומללים הצמאים לדבר ה’.
ואכן חפץ ה’ בידו הצליח: מהילדים הללו צמח דור חדש, הם זכו להקים בתים נאמנים בישראל, ולראות דורות ישרים ומבורכים, בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות, ומהם נתהוותה עדה וקהלה קדושה לשם ולתפארת עם ישראל.
כל זה היה, תחת עיניו הפקוחות של מורינו הגאב”ד זצ”ל, שהיה אז צעיר לימים, בשנים הראשונות להתעטרו בכתר הנהגת המוסדות, לאחר פטירת אביו רבינו המהרי”ץ זי”ע. הוא השליך נפשו מנגד ולא הביט כלל בכל הקשיים והעול הכבד הרובץ עליו, ויט שכמו לסבול, וזכה להקים מוסדות תורה וחינוך למאות ואלפים. (לב ישראל)
דרכנו תמיד היא ‘ויתור’
אל הגה”צ רבי ישראל משה דושינסקי זצ”ל נכנס אחד מתלמידיו לכבדו ב’סידור קידושין’ לבנו, שאף הוא היה תלמיד הישיבה, וסיפר תוך כדי דיבור
שאבי הכלה בדעתו לכבד רב אחר משלו לסידור הקידושין, אבל – הוסיף אבי החתן מיניה וביה – אני לא אתן הסכמתי לכך והנני עומד על דרישתי שרק רבינו יסדר הקידושין.
כמובן שרבינו לא רצה בכלל לשמוע על כך, אבל הלה שהיה מקורב ביותר העיז לומר שלא יוותר על דרישתו שנראית בעיניו הגיונית בהחלט.
עצר אותו רבינו בתוך דבריו באמרו: אם אכן כדבריכם שהנכם תלמיד בית יוסף צבי, כבר היה עליכם לדעת שדרכנו תמיד היא ‘ויתור’ גם אם הטענה נראית צודקת. אין צורך לומר שהלה נאלץ לקבל את הדין והרב האחר סידר את הקידושין.
