הפגנות האנרכיסטים ומתנגדי השלטון בישראל, הנערכות מידי מוצאי שבת, הן כבר אינן מחזה נדיר. 13 שבועות שהן נערכות בקפידה, ללא אפשרות עצירה וללא תחנות יציאה. גם העובדה שהקואליציה התפרקה מנשקה ומוכנה לדון במינוי שני השופטים שאותם דרשה, לא מספק את חבורת האנרכיסטים והם, בחסות מפלגות האופוזיציה שיושבת להידבר בבית הנשיא, ממשיכים את משמרות המהפכה שלהם, בניסיון לקעקע את הלגיטימיות של הממשלה.
עד כאן לא חדש, אבל במוצאי השבת החולפת, נפל דבר בישראל. אחרי שהפך לגיבור ישראל, ניצב עמי אשד החל ככל הנראה לחשב מסלול מחדש ובשל כך העמיד כוחות משטרה לטפל בפורעי החוק, חוסמי הכבישים.
בין כוחות השיטור שניסו להשליט סדר, היה גם פרש (לא טורקי) שהעז ברוב חוצפתו להכות בקלילות באלתו, מפגינה שהיא במקרה גם אחותו של איש תאגיד השידור. עד כמה מדובר במכות קלילות ניתן ללמוד מהעובדה שבבוקרו של יום, הוציאה הנערה המוכה סרטון ובו התייחסות למקרה. אפילו טיפת דם לא הייתה עליה, בטח ובטח לא יד שבורה, או פנס בעין. כלום, פשוט כלום.
אבל לחבורת האנרכיסטים, “האלימות הקשה” כבר הספיקה. מרב מיכאלי, השרה לענייני כלום לשעבר וכיום חברת כנסת לענייני כלום, מיהרה לשגר מכתב זועם למפכ”ל המשטרה “הפרש האלים הזה צריך לעוף ממשטרת ישראל עוד הלילה” דרשה. חברת סיעתה, נעמה לזימי, אפילו מימנה לנערה המוכה מונית שתפנה אותה לבית החולים.
השתיים הללו לא לבד. גינויים נשמעו מכל קצוות הקשת הפוליטית, עד שאפילו השר לביטחון לאומי הממונה על המשטרה בכפוף ליועצת המשפטית לממשלה ולגדעון סער, כמו גם בכפוף לשלטון הבג”צ, קרא לחקור את המקרה.
זעקות השבר נשמעו שוב ושוב במהלך היום, עד שהמחלקה לחקירות שוטרים גילתה חריצות וזימנה אותו לחקירה. “טירלול מופרך ומוטרף” כינה את התקרית עיתונאי מוטרף. “שוטר מכה ילדה” הוא הזדעק ומיהר לקבוע את מה שהוא קובע בלי קשר לשום דבר, “נתניהו מפרק את ישראל”.
העיתונאי הזה לא היה לבד. לאורך כל היום מהדורות החדשות עסקו שוב ושוב באירוע הדרמטי בו תועד שוטר כשהוא מניף את האלה שברשותו על המפגינה. כאילו שהעולם עצר מלכת. אין עוד בעיות מלבד “האלימות הקשה” שהופעלה כלפי המפגינה. אפילו הפריצה של מפגינים למשרדי פורום קהלת, לא זכו לסיקור שכזה.
אלימות משטרתית, ראויה לגינוי נחרץ בכל מצב. על כך אין ויכוח, אולם אי אפשר שלא לגחך על פניהם הנדהמות של התיירים מעולם העיתונות שגילו לראשונה את העובדה שהמשטרה היא – לא נעים לומר זאת, אבל – אלימה.
כן, הם מעולם לא שמעו על אלימות משטרתית נגד חרדים, הם לא שמעו על אלימות נגד מתיישבים, הם לא שמעו על אלימות בבתי הכלא נגד מתיישבים, בניסיון להוציא מהם הודאות בעינויים קשים. אפילו על האלימות הקשה שהופעלה נגד חברי כנסת שהוכו עד זוב דם בפינוי עמונה, הם לא שמעו. הם גם לא שמעו על מותו של אהוביה סנדק ז”ל בידי שוטרים, אחרי שניידת משטרתית נגחה ברכבו שוב ושוב. הם שמעו רק על שוטר שהעז להכות באלתו את נשואת הטור.
בימים האחרונים נשמעים דיבורים על היתכנות לפיצול המדינה לשתי מדינות. האחת מדינת יהודה, והשנייה מדינת ישראל. הדיבורים על כך אמנם עדיין בלחש, אך נשמעים יותר ויותר. הסוקרים אפילו החלו לסקור זאת ובכלי התקשורת מציגים את השאלה הזו, כברת היתכנות.
אבל האמת היא, שכששומעים את זעקות השבר של השמאל על האלימות המשטרתית הגואה בהפגנות, אי אפשר שלא לתהות האם שתי המדינות, אינן כבר דבר מוגמר. מדינה אחת לפריבילגים שלא מכירים אלימות משטרתית מהי, ומדינה אחרת בה אנו חיים, מדינה בה האלימות היא לחם חוקם של שוטרים רבים. כן, מי שמזדעזע מלטיפה של שוט משטרתי, לא חי במדינה שלנו.
אז בפעם הבאה שידברו איתכם על שתי מדינות לשני עמים, תזכרו שלא מדובר במדע בדיוני, אלא בהסדר קיים. מדינה אחת לפריבילגים ומדינה אחת לאזרחים סוג ב’.
פורסם לראשונה בעיתון ‘שחרית’
מדינת יהודה? נשמע מגניב, אני בפנים!
אני ביהודה ואזרחות בישראל (שאני יקבל עוד קצבה)