בשמיני עצרת התחלנו להזכיר בתפילה “משיב הרוח ומוריד הגשם” והערב ליל ז’ מרחשוון נתחיל לבקש “ותן טל ומטר לברכה”.
חכמים תיקנו להמתין עם בקשת הגשמים עד לז’ בחשוון עד שישובו עולי הרגל האחרונים לבתיהם.
עובדה זו מלמדת אותנו, שלמרות שמדובר רק ביהודים בודדים שהתגוררו בקצה ישראל, כל עם ישראל חיכה ולא התפלל לגשמים עד שהם שבו הביתה בשלום וללא עיכובים! מכך ניתן ללמוד רבות על חשיבות הדאגה ההדדית זה לזה.
נישא תפילה אל הבורא, כי יתן לנו טל ומטר לברכה וירווה את פני כל הארץ בשפע רב מטובו הגדול. “תלמיה רווה נחת גדודיה, ברביבים תמוגגנה צמחה תברך”.
