“וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה”: הקשר בין תרועת החצוצרות לקידוש של שבת

בפרשתנו נאמר על ציווי ה’ למשה לעשות שתי חצוצרות כסף בהן יתקעו ויריעו.

מפרש רש”י: “ותקעתם תרועה” – סימן מסע המחנות תקיעה תרועה ותקיעה כך הוא נדרש בספרי מן המקראות היתרים.

משמע שלפני תרועה יש לתקוע תקיעה וגם לאחריה יש להוסיף תקיעה נוספת.

הרמב”ן מבאר הטעם: תרועה יתקעו למסעיהם. כבר פירשתי בסדר אמור אל הכהנים כי התרועה רמז למדת הדין… והיא המנצחת במלחמה וכתוב וכי תבאו מלחמה בארצכם וגו’ והרעותם … וכן תראו כי חומת יריחו נפלה בתרועה דכתיב עד יום אמרי לכם הריעו והרעותם וכתיב ויריעו העם תרועה גדולה ותפול החומה.

ובהקהיל את הקהל ראויים לתקיעה כי הפשוטה רמז למדת רחמים כי ימינו פשוטה לקבל שבים על כן יאמר ובנחה יאמר שובה ה’ רבבות אלפי ישראל, וכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ותקעתם, כי המלחמה לתרועה והמועדים והשמחה לרחמים ורבותינו (ר”ה לג) העתיקו פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ותרועה באמצע שלא יקצץ בנטיעות בראש השנה ויום הכפורים.

לפי הרמב”ן תרועה היא דין ותקיעה היא רחמים ולכן יש “להקיף” את התרועה (=הדין) ברחמים בתקיעה לפניה ולאחריה כפי שאנו עושים הים בתקיעות של ראש השנה.

על פי האר”י, כך נוהגים בקידוש של שבת: מדיחים את הכוס הקידוש במים (חסד) מוזגים יין (דין) ולאחריו שמים שוב מעט מים (=חסד). שיש להקיף את היין (הדין) ברחמים – במים לפני היין ולאחריו.