בפרשתנו נאמר “ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך”, על חובת הזהירות המוטלת על האדם למניעת נזקים העלולים להיגרם ממנו.
בגמ’ נאמר: תנא דבי רבי ישמעאל: כי יפול הנופל ממנו – ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית, שהרי לא נפל והכתוב קראו נופל. אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב.
כתב על כך החתם סופר: מדוע דווקא בית חדש חייב במעקה? והלא כאשר באו עם ישראל לארץ, הם התיישבו בבתי הכנענים, וכי בהם לא צריך לבנות מעקה, ורק בבית חדש חל הדין הזה? עונה החתם סופר – “ודאי, כל הכנענים היה להם מעקה מחשש נפילה!” – זו דרך ארץ שקדמה לתורה, וכל כנעני ישים מעקה לגגו. “אך ישראל צדיק וחסיד, הבונה בית חדש, יאמר לנפשו כי עשיית מעקה הוא חסרון אמונה בה’, כיון שכל מעשיו ועליותיו וירידותיו הכל עבודת ה’, לא יכשל ולא ימוטו רגליו כי רגלי חסידיו ישמור, ואמר לו הקדוש ברוך הוא: אם תבנה אתה בית חדש, ועשית מעקה כי יהא בך חטא שנתגלגל חובתו של זה בביתך, שאם תעשה מעקה מכל מקום זה יכשל במקום אחר כי חייב הוא, אבל על כל פנים בביתך לא יארע מכשול”.
