מובא במדרש “מה ראה אבינו יעקב לקבור את רחל בדרך אפרת? אלא צפה שהגליות עתידות לעבור שם, וקברה שם כדי שתהא מבקשת רחמים על בניה. הדא הוא דכתיב (ירמיהו לא יד-טז) ‘קול ברמה נשמע נהי וגו’, כה אמר ה’ מנעי קולך מבכי ויש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם'”.
כתב המהר”ל (נצח ישראל פרק א) ופירוש ענין זה כמו שבארו עוד במדרש (שם) “רחל מבכה על בניה” – ישראל נקראים על שם רחל, ולא על שם רחל, אלא על שם בנה – “הבן יקיר לי אפרים”. וזה המדרש יש לו טעם מופלג, כי האשה תקרא “בית”, כמו שאמר רבי יוסי (גיטין נב א) “מעולם לא קראתי לאשתי אשתי, רק לאשתי ביתי”. ומפני כי רחל היא היתה עקרת הבית של יעקב, כמו שאמרו חז”ל שרחל היתה עקרת הבית. וכל מי שנקרא “בית” כולל ומאחד הכל, כמו שהבית כולל הכל ומאחד כל אשר בתוכו. ולפיכך נקראו ישראל על שם רחל, מפני שהיא היתה עקרת הבית של יעקב. וכן נקראו ישראל על שם בנה, כמו שהיא היתה עיקר, גם כן בנה עיקר, ודבר זה ידוע מאד.
ולפיכך אמר שנקברה רחל בדרך, שאם היתה נקברת רחל במערה, לא היה אצל ישראל, שהם בגלות שלהם, כח המקבץ והמאחד את ישראל, בגלות שלהם. אבל נשאר בישראל כח המאחד את ישראל, רק שאינו בפועל רק בכח בלבד. ולכך רחל, שהיא כח המאחד את ישראל, שהרי כל ישראל נקראו על שמה, נקברה בדרך. ולכך מבקשת רחמים, עד שיהיו ישראל מקובצים בארצם לגמרי. ואם לא נקברה רחל, שהיא עקרת הבית המקבץ את ישראל, בדרך, כבר נחלקו ישראל חס ושלום, ולא היה אצלם עוד כח מקבץ ומאסף את ישראל.
והיינו שהשיב לה הקדוש ברוך הוא: “מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה”, כי בזכות רחל, שהיא כח המקבץ ישראל, ישובו ישראל מגלותם. וזהו “ושבו בנים לגבולם”, כי יש כח מאחד את ישראל בתוך גלותם, ובשביל אותו כח המאחד ישובו ישראל מגלותם.
