נכנסתי לחדר שלו בהתרגשות, אמרתי לו: ‘אבא, התארסתי! מגיע לי מזל טוב!’
אבא המשיך לשכב בעיניים עצומות.”
שמוליק בוכה כשהוא חוזר לשנים הקשות שהסתיימו ממש עכשיו בבית העלמין. “אבא עבר בהצלחה השתלת מח עצם בשל בעיה בייצור כדוריות הדם האדומות. כל כך שמחנו! לא חלמנו שזו רק ההקדמה.
עברה תקופה קצרה ברוגע, ואחר כך אבא התלונן על טשטוש ראייה. שוב נכנסנו למתח מטורף. רופאים, בדיקות, צילומים. בליל חג השבועות הזעיקו את אבא למחלקה נוירולוגית ובישרו לנו את הנורא מכל: אבא חולה במחלה קטלנית חשוכת מרפא.
השמים נפלו עלינו. הייתי רק בן 17. אחי הקטן בדיוק חגג בר מצווה. מה יקרה לנו עכשיו?
לא היה זמן לעכל כלום. אבא התעוור כבר באשפוז הראשון, ובגלל שלא ראה פחד להישאר לבד אפילו רגע. התחלפנו לידו במשמרות, יצאתי מהישיבה אחרי סדר ג’, ביליתי במחלקה לילות ארוכים של בכי.
אחר כך אבא חזר הביתה כשהוא שבר כלי ממש. אני זוכר איך הרימו אותו מכסא הגלגלים למיטה שמוט ורפוי כמו בובת בד. ברחתי משם כולי דמעות. חיפשתי את אבא שלי החזק, התומך. במקומו הגיע אבא חולה אנוש.
פחדתי לחזור הביתה מהישיבה, כי כל פעם גיליתי את אבא במצב יותר ויותר גרוע. הוא הפסיק לבלוע, לדבר, להגיב. חיברו אותו להנשמה ולזונדה והוא שכב בלי נוע.
אני לא יודע מאיפה היה לאמא שלי כוחות נפש לראות אותו ככה 24 שעות. אחיי הנשואים השיגו הלוואות ענקיות בשביל הצרכים הרפואיים, כולם התגייסו לטיפול בו אבל היא זו שהיתה שם יום-יום שעה-שעה בתוך בית חולים הכי עצוב בעולם.
כשהתארסתי לפני כמה חודשים אבא עוד היה חי ולמרות זאת הרגשתי יתום. בלי אבא, בלי גב. סיפרתי לו שהתארסתי והוא לא הניד עפעף… כמה חודשים אחר כך הוא נפטר.
עכשיו נשארנו לבד, עם חובות ענקיים משנות המחלה. אמא שבורה לגמרי, המשפחה המורחבת מותשת משנים של טיפול אינטנסיבי באבא, ועוד מעט ממש החתונה שלי.
אני פונה אליכם בדמעות: בבקשה תעזרו לי להינשא נורמלי. אף אחד מסביבי לא מסוגל להרים עכשיו חתונה. תהיו אתם השליחים הטובים, בבקשה – – -”
תרמו עכשיו כדי שלמרות הכל שמוליק יהיה חתן שמח >>>
