“שלום מוטי”: המכתב האישי של סמוטריץ’ לאלוף במיל’ שקרא לעצור את החקיקה

יו”ר הציונות הדתית, שר האוצר בצלאל סמוטריץ’ פרסם היום (ראשון) מכתב אישי תגובה לפנייתו האישית של אלוף במיל’ מוטי אלמוז בידיעות אחרונות לעצור את החקיקה המשפטית.

המכתב המלא

שלום מוטי, קשה להפריז בהערכה הרבה שאני רוחש לך. אתה באמת אחד האנשים המיוחדים שפגשתי בחיי. איש אמת עם לב ענק, שגם עשרות שנות שירות צבאי מפואר לא הצליחו לחספס או להקהות את חושיו הטבעיים, את הפשטות והאנושיות ואהבת האדם והעם. אני מעריץ את האומץ, האחריות והאיכפתיות שלך, ויודע שהמקום שממנו כתבת את מכתבך המרגש אלי, על טרקטור חקלאי במטעי המנגו או הזיתים שאתה מעבד בידיך מאז סיום שירותך הצבאי, הוא מקום עמוק מאוד וכנה מאוד, מקום שרק חיבור חזק לאדמה יכול להצמיח.

אני כואב כמוך את המצב שאליו הגענו וממש מסכים איתך שמול אחים אין דבר כזה להפסיד או לנצח, זה לא עולם המושגים שלי. ובעיקר שיש לנו כל כך הרבה משימות – בביטחון, בכלכלה ובישוב הנגב והגליל ברבבות יהודים שימשיכו את המפעל הציוני שיש מי שמנסים לערער ולנשל.

אבל בדיוק לכן אני משוכנע שלא נכון לעצור כרגע. ולא שלא התלבטתי. הימים האחרונים מדירים שינה מעיניי ואני שואל את חברי ורבותיי ושותפיי ואת עצמי בכל רגע נתון מה נכון לעשות.

חשוב לזכור שאת התיקונים במערכת המשפט אנחנו מעבירים קודם כל כדי שנוכל לקדם את כל המטרות החשובות שציינת במכתבך אלי. הרי זה לא שקמנו סתם בוקר אחד והחלטנו שאנחנו רוצים יותר כח או חלילה להחליש את מערכת המשפט. שנים אנחנו מנסים לקדם מדיניות לאומית וציונית – בהתיישבות בכל רחבי הארץ, בביטחון, בשמירת הרוב היהודי בארץ ישראל, בזהות היהודית המשותפת לכולנו, ועוד ועוד, ונתקלים במחסומים בלתי עבירים שמציבה לנו מערכת המשפט. מעט מאוד אנשים שניכסו לעצמם בעשורים האחרונים הרבה יותר מידי כח וכופים את עמדתם על הממשלות הנבחרות ועל רוב העם. ולכן ביקשנו ליצור מערכת איזונים נכונה ומדוייקת יותר בין הכנסת והממשלה ומערכת המשפט, שתאפשר לממשלות הנבחרות לקדם את מדיניותן בצורה אפקטיבית יותר, כמובן תוך שמירה על איזונים ומנגנוני בקרה ופיקוח שיבטיחו את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

ולמרות שאנחנו משוכנעים שאנחנו צודקים ויודעים שאנחנו עושים את זה בכנות ובישרות, ולמרות שאנחנו עוסקים בזה שנים רבות במהלכן גיבשנו תפיסה מאוד ברורה, קוהרנטית ומוסברת על איך נכון לעשות את זה, הבנו את החשש שזה מעורר אצל רבים מאלה שחושבים ומאמינים אחרת מאיתנו. עצרנו, הלכנו לנשיא, וביקשנו לדבר, להקשיב, למצוא את העמק השווה ולנסות לגבש הסכמות ופשרות. הסכמנו ללכת כברת דרך ארוכה מאוד לקראת מתנגדינו כי חשוב לנו לשמור על אחדות העם והמדינה. אתה מזכיר את המאבק נגד הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון ואת הדורסנות של הממשלה ההיא בגיבוי מערכת המשפט ואכיפת החוק. ואתה צודק, הימים האלה עומדים כל העת לנגד עיניי, אבל לא חלילה כדי להחזיר לאחיי בשמאל באותה מטבע אלא הפוך לחלוטין – כדי לוודא שאנחנו מקפידים על “מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך” ולא מאמצים את אותן השיטות.

אבל למרבה הצער לא פגשנו פרטנר כנה ואמיתי, והיד שהושטנו, ובעיקר הלב שפתחנו, נשארו באוויר. האופוזיציה הגיע לשיחות כדי למשוך זמן ולמסמס הכל, דחתה כל הצעה שלנו וסירבה לכל הסכמה. היא פוצצה את השיחות בבית הנשיא וחזרה להצית את הרחובות. למען האמת, גם בחודשים שבהם לא התקדמה חקיקה והתנהלו שיחות, המחאה לא נפסקה לרגע. כמוני, גם אתה יודע שהמחאה לא קשורה באמת לרפורמה. היא אורגנה עוד הרבה לפני שהרפורמה הגיחה לאוויר העולם והמטרה שלה היא להפיל את הממשלה הלאומית שלנו, ולמרבה הצער לראשיה אין שום קו אדום בדרך אל המטרה. ראשיה מסרבים לכל פשרה ומכריזים זאת בפירוש, וראשי האופוזיציה כנראה חוששים מהם ונגררים אחריהם. וכן, אני יודע שיש המון המון אנשים בצד השני שבאמת חוששים, שבאמת מרגישים שהקרקע נשמטת להם מתחת לרגליים. הם מקשיבים לשקרים ולשטיפת המוח של מובילי הקמפיין ונשטפים בזרם התקציבים האדיר שמניע את המחאה הזו ובתקשורת המגוייסת טוטלית נגד הממשלה. וזו בדיוק הסיבה שהפכנו כל אבן כדי לדבר ולהרגיע ולהגיע להסכמות. אבל הבעיה היא שההמונים האלה הולכים כרגע אחרי אנשים שפשוט לא רוצים להגיע להסכמות, וזה הביא אותנו למצב הנוכחי.

אבל עם כל זה עוד אפשר היה להסתדר. כממשלה האחריות מוטלת עלינו וגם בלי פרטנר בצד השני אנחנו צריכים להתפשר ולמתן ולמצוא מתווה שכולם יוכלו לחיות איתו. וזה בדיוק מה שעשינו. אבל זה לא עובד ולא מצליח להרגיע כי טובי המוחות בצד השני עם הכסף הבלתי נגמר ממשיכים לזרוע תבהלה גם כשאין על מה. ושוב, ראשי האופוזיציה שחוששים מהם מיישרים איתם קו ומקצינים עוד יותר. אתה מציע לי להיפגש עם גנץ ולפיד בימי שישי. מבחינתי בשמחה, אבל גם אתה יודע שזה סוג של אחיזת עיניים. הם יבואו לשם כמי שכפאם שד ולא יזוזו מילימטר מגבולות הגזרה שמכתיבים להם ברק וחלוץ ושקמה ברסלר ומשה רדמן ושותפיהם אנשי ההון, התקשורת, המשפט והאקדמיה.

וכאן אני מגיע לסוגיה המרכזית בנקודת הזמן הזו. אני בטוח שאתה מבין שאסור לממשלה להיכנע לאיומי הסרבנות של הטייסים והגורמים האחרים ולגיבוי המוחלט וחסר האחריות שהם מקבלים מבכירי מערכת הביטחון בדימוס. אתה מבין שממשלה צריכה להיות קשובה לציבור ולמחאות דמוקרטיות, גם כשהן מגיעות מצד המיעוט, אבל באותה נשימה אסור לה להיכנע לקבוצת קצינים שקשרה נגד ממשלה נבחרת ופוגעת בקודש הקודשים הביטחוני שלנו. אתה מבין שכניעה למי שמאיימים לשלול מישראל את יכולת ההגנה הצבאית שלה מול אויביה תהיה מסוכנת פי כמה מהסרבנות עצמה.

כניעה של ממשלה נבחרת לאקדח שמוצמד לרקתה על ידי גנרלים ואנשי צבא תהפוך אותנו למדינה שבה הממשלה כפופה לצבא ולא להיפך. אני שם בצד כרגע את הסכנה של סרבנות מהצד השני ושל הפיכת צה”ל לאוסף מליציות שבו כל אחת מהן תשרת את מטרותיה, תציב לעצמה את גבולות הציות שלה, ולמעשה תפרק את צה”ל כצבא העם שכפוף לממשלה הנבחרת. אני שם את זה בצד כי אני מאמין ומקווה שהימין תמיד ינהג באחריות וימנע מאימוץ שיטות העבודה המסוכנות של השמאל, פשוט כי יש לו אחריות. אבל אני לא יכול לשים בצד את התוצאה הישירה של התהליך הזה בדמות אבדן האמון בין צה”ל לדרג המדיני. שער בנפשך שהממשלה עוצרת את החקיקה כדי להתמקד באיום האיראני, ואז אותה קבוצת קצינים קושרת שוב נגד הממשלה ומסרבת לתקוף בעת פקודה כי לשיטת כמה גורמי קיצון רה”מ מורה על תקיפה כדי להימלט מאימת הדין במשפטו הפרטי.

אתה מבין את המשמעות של זה? אתה מבין את המשמעות של מדינה שלא יכולה להיות בטוחה שברגע נתון יש שרשרת פיקוד ושליטה אפקטיבית בצבאה שסר למרות הממשלה ומבצע פקודה? זה מצב שאסור לנו להגיע אליו. עם כל הכאב, ויש הרבה כזה, האתגר המרכזי שלנו כעת כדי להבטיח את עתידה של מדינת ישראל הוא להחזיר את סמכות הממשלה על הצבא. נצטרך לשאול את עצמנו איך הגענו להומוגניות גדולה כל כך ביחידות שלמות ובפיקוד הבכיר ואיך פותחים הכל לאוכלוסיות נוספות ומגוונים את ההון האנושי במערכת הביטחון, ולא רק בה. זה אתגר קיומי מהמעלה הראשונה והוא דורש עבודה אחראית, זהירה ומדוייקת, אבל נחושה והחלטית. ולעצור את החקיקה כעת זה לעשות את ההיפך הגמור. ולכן אסור לנו לעשות את זה.