הבוקר זה קורה: בג”ץ יפסול חוק יסוד ויוביל את ישראל למשבר חוקתי?

בג”ץ ידון הבוקר (שלישי), לראשונה בהרכב מלא של 15 שופטים, בשמונה עתירות שהוגשו נגד התיקון לחוק יסוד השפיטה שמצמצם את עילת הסבירות בנוגע להחלטות ממשלה ושרים. את הממשלה מייצג עורך דין פרטי, אילן בומבך, בגלל פערי העמדות מול היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה.

לטענת היועצת, אין מנוס מכך שבג”ץ יתערב ויבטל את התיקון לחוק היסוד, בעוד שהממשלה טוענת שלבג”ץ אין סמכות להתערב ולבטלו. גם הייעוץ המשפטי לכנסת הגיש תגובה שמגנה על החוק.

הדיון יתקיים כאילו הוצא בו צו על תנאי, והוא יחל בטיעוני נציג הכנסת, אחר כך יטען נציגו הפרטי של יו”ר ועדת החוקה ח”כ שמחה רוטמן, אחריו נציגה הפרטי של הממשלה ולאחר מכן נציגה של היועצת המשפטית לממשלה. בהמשך, יישמעו טיעוני העותרים וגורמים נוספים שנוספו להליך, ולבסוף ייערך סבב תשובות של המשיבים מטעם הכנסת, יור ועדת החוקה, הממשלה והיועמ”שית.

לא צפויה החלטה בדיון או מייד אחריו, אלא צפוי כי ההכרעה תתקבל בעוד שבועות. התאריך הסופי להכרעה הוא פרישתן של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות ושל השופטת ענת ברון. על פסק הדין להינתן עד תום זמן הכתיבה הנתון להן – תחילת 2024.

גלי בהרב-מיארה הבהירה את עמדתה הפרטית שאינה מייצגת את עמדת הממשלה ולפיה “אין מנוס מלהכריז על ביטול עילת הסבירות”. היועמ”שית הבהירה כי “התיקון נועל את שערי בתי המשפט בפני כל אדם או קבוצה, שנפגעו מכך שהממשלה או מי משריה פעלו מולם בחוסר סבירות קיצוני, בכל הקשר שהוא”.

לדבריה, “בשל פגיעתו הקשה של התיקון בציבור והשלכותיו החמורות על הפרדת הרשויות, שלטון החוק וזכויות הפרט, מדובר במצב חריג שבחריגים שבו התיקון פוגע פגיעה אנושה ביסודות המשטר הדמוקרטי”.

לדברי היועמ”שית, “לראשונה בתולדות מדינת ישראל נשללה סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק לדון ולהושיט סעד לפרט ולציבור, בהתאם לשיקול דעתו השיפוטי העצמאי; וזאת דווקא בהקשר רגיש וחיוני מאין כמותו של הביקורת השיפוטית על פעולותיהם של העומדים בראש הרשות המבצעת”. מיארה הוסיפה לנמק בעמדתה כי בעקבות התיקון, לשיטתה, “נלקח מהציבור אמצעי חשוב ביותר להתגונן מפני הפעלת כח שלטוני בשרירות ושלא לטובת הציבור”.

מנגד, בתשובת הממשלה נכתב בחריפות כי “עמדת ממשלת ישראל היא כי בית המשפט הנכבד מנוע מליתן סעד בדבר תוקפו של חוק יסוד או של תיקון לחוק יסוד כמבוקש בעתירות. עמדתה זו של ממשלת ישראל נשענת על עקרון ריבונות העם; עקרון שלטון החוק; עקרון הפרדת הרשויות; ועל המדרג הנורמטיבי של החקיקה בישראל, שהוכר גם בידי בית המשפט הנכבד עצמו”.

“היא נסמכת גם על כך שאין בקרב מדינות המערב המתוקנות ביקורת שיפוטית על תיקוני חוקה ללא הרשאה מפורשת בחוקה עצמה; על כך שביקורת שיפוטית על קודקוד ההכרעה הדמוקרטית איננה “משפט”, שהרי אין דין שמכוחו ניתן לפסוק, והיא עלולה להוביל לאנרכיה; על שלילת הנחת העותרים שלפיה בית המשפט הוא שליט כל – יכול הנהנה מעליונות על חוק היסוד שהסמיך אותו; ועל שלילת הנחתם שלעולם הצדק והמוסר המוחלטים יעמדו בצדה של הרשות השופטת לבדה”.

עוד נכתב כי “ממשלת ישראל סבורה שאין בכוחו של בית המשפט הנכבד לשים עצמו עליון על הריבון בישראל ולנכס לעצמו סמכות ביקורת על חוקי היסוד, שהם קודקודה של הפירמידה הנורמטיבית במערכת המשפט הישראלית”.

“ממשלת ישראל סבורה כי הואיל ומדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית, הסמכות של מוסדות השלטון ומקורה נתונים לריבון, הלא הוא העם – אזרחי ישראל. אזרחי ישראל מיוצגים בכנסת, בדרך שנקבעה בחוק – יסוד ובחוק, ועל כן הסמכות ומקורה הם בכללים שקובעת הכנסת, בחוקי היסוד, ואין מעליהם דבר”.

עוד הוסיפו כי “ממשלת ישראל סבורה כי הואיל ומדינת ישראל היא מדינת שלטון – חוק, אין מוסד ואין איש העומד מעל החוק. ואם החוק, לפי התורה שפיתח בית המשפט הנכבד, כפוף לחוקי – היסוד, הרי שאין מוסד ואין איש העומד מעל לחוקי – היסוד”.

“אלו הם אבני היסוד של המשטר בישראל, כפי שמחייב משטר דמוקרטי וכפי שציין, וחזר וציין, גם בית המשפט הנכבד. אשר על כן, ממשלת ישראל סבורה שהפרתם או שינויים אינם בסמכות בית המשפט הנכבד, הפועל מכוחן של הסמכויות הנרחבות שהעניק לו הריבון בחוק – יסוד ובחקיקה ובגדרן של סמכויות אלו בלבד”.

הממשלה הוסיפה בתשובתה לבג”ץ כי “עניינו של ההליך דנן הוא שאלת גבולות סמכותה של הרשות השופטת ושל בית המשפט הנכבד. סמכותה של הכנסת לחוקק חוקי יסוד אינה נתונה במחלוקת. על העותרים, במסגרת הליך זה, להרים את הנטל להראות כי אין גבול לסמכויותיו של בית המשפט הנכבד, וכי זכות המילה האחרונה נתונה לו לעולם, גם על החלטות הריבון העקרוניות ביותר. הממשלה סבורה כי במדינה דמוקרטית לא תיתכן שלילה כזו של ריבונות העם”.

“בהעדר החלטה של הריבון או נציגיו, להעניק סמכות לבית המשפט הנכבד להיות עליון גם על החלטותיו העליונות ביותר של הריבון עצמו, סבורה הממשלה כי אין בכוחו של בית המשפט הנכבד לברוא לו מקור סמכות כזה בעצמו. סמכויותיו של בית המשפט הנכבד, לרבות אלו הקבועות בסעיף 15 לחוק יסוד: השפיטה, לא ניתנו לו מעצמו אלא מן הריבון, בחוק היסוד. אין בכוחו של בית המשפט הנכבד לדון בתוקפן של נורמות מן המדרג שממנו הוא עצמו יונק את מקור סמכותו, כלומר חוקי היסוד; קל וחומר, בעת שמדובר על חוק יסוד: השפיטה, שהוא – הוא מקור סמכותו; וביתר שאת כשהתיקון דנן עניינו בהיקף סמכות השיפוט של בית ה משפט הנכבד”.

“גם לגופו של תיקון מספר 3 לחוק יסוד: השפיטה, המגביל את השימוש השיפוטי ב”עילת הסבירות”, ממשלת ישראל סבורה כי טענות העותרים ולפיהן דינו בטלות – הן דוגמה נאה לשימוש אבסורדי שעלול להיעשות בדוקטרינות הביקורת שהעותרים מבקשים לקדם. העותרים מפצירים בבית המשפט הנכבד להרחיב את גבולות סמכותו – שלו בניגוד לקביעות הריבון, כביכול כדי למנוע מקרים קיצוניים של חקיקת יסוד המזעזעת את אמות הסיפים ושוללת מישראל את או פייה הדמוקרטי. כאמור, ממשלת ישראל מתנגדת לדוקטרינה זו שהעותרים מבקשים לברוא. אולם ממשלת ישראל תבקש להדגים כיצד ההבטחה לשמירת הדוקטרינה למקרים קיצוניים בלבד מופרת כבר במקרה הראשון שעומד לפתחה. צמצום עילת הסבירות אינו מתקרב לסטנדרט ה”קיצוני” המובטח.”.

לכן נכתב בתשובת הממשלה, כי “בשל כל אלה סבורה ממשלת ישראל כי אין מקום לקיומו של דיון בטענות העותרים, ויש לדחותן על הסף. ממשלת ישראל סבורה כי אין די בדחיית העתירה לגופה בעניין התיקון דנן, אלא יש הכרח לדחות עקרונית את הרעיון כי חקיקת יסוד ותיקוני חקיקת יסוד הנם בני – ביקורת שיפוטית. על בית המשפט הנכבד לבטל את הצווים שהוציא, לדחות את העתירות על הסף בשל היותן בלתי – שפיטות ומחוץ לגדרי סמכותו, ולחייב את העותרים בהוצאות המשיבים”.

גם היועצת המשפטית לכנסת, שגית אפיק, מגוננת על עמדת הכנסת מול בית המשפט המבקש להתערב בחקיקת חוק יסוד ומבהירה כי אין לכך מקום. זאת, בניגוד לעמדת היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה, שלא מייצגת את עמדת הממשלה, הסבורה כי צריך לפסול את צמצום עילת הסבירות.

בכתב התשובה מתואר בהרחבה הליך כינון חוק היסוד המתקן שהתאפיין במחלוקת פוליטית, ציבורית ומשפטית וכן בדיונים ארוכים, בהשתתפות גורמים ממערך הייעוץ המשפטי לממשלה, מומחים מהאקדמיה וכן נציגי ציבור וחברה אזרחית. כן מוצגת השתתפותם של חברי כנסת רבים, כאשר חלקם הביעו התנגדות עזה לנוסח הצעת החוק ולהליך הכינון, וזאת לצד רוב חברי הכנסת שתמכו בנוסח חוק היסוד כפי שהתקבל בוועדה ובמליאה. מוצגת בהרחבה העמדה המשפטית של היועץ המשפטי לוועדה, עו”ד גור בליי, שהציף בהרחבה סוגיות רבות בדיון וקשיים שעולים מנוסח ההצעה. בתוך כך, מתוארת המחלוקת העזה הפוליטית, הציבורית והמשפטית כפי שהתבטאה בדיוני הוועדה ומחוצה להם.

על אף שלעמדת היועצת המשפטית לכנסת, עו”ד שגית אפיק, ההסדר כפי שכונן בחוק היסוד המתקן מעורר שאלות שונות ומורכבות רבה שלא תמיד קיבלה מענה שלם בנוסח, בכתב התשובה מובאות טענות להוכחות תוקפו של חוק היסוד, בהתאם לחובתו של הייעוץ המשפטי לכנסת על פי חוק הכנסת.