ככל שהזמן עובר, מתגלים עוד ועוד סיפורי גבורה מ-7 באוקטובר, מאותן שעות ראשונות של תחילת המלחמה. מבחינתי, הסיפור של סרן א’, קצין צלפים ביחידת לוט”ר, הוא לא רק סיפור גבורה על לחימה עיקשת בקור רוח – אלא גם על מוכנות להקרבה עצמית ודוגמה מוחשית לפיקוד בחזית.
06:30, השמש רק זרחה וסרן א’, שהיה בכוננות עם שני חייליו במוצב נחל עוז מתעוררים מירי פצמ”רים. “לא תפסנו את גודל האירוע בהתחלה”, הוא משחזר, “אז יצאנו עם נשקים והלכנו לנאפ”ל (נקודת איסוף פצועים פלוגתית)”. רגעים בודדים לאחר מכן התקבל הדיווח הראשון בקשר – “פרש טורקי”, ומיד אחרי שחדירת המחבלים לשטח ישראל הגיעה גם לתוך הבסיס.
השלישיה עולה מיד על ציוד מלא, כשברקע הפצצות וקולות מחבלים. מאותו רגע משהו בסרן א’ השתנה, והוא נכנס לאירוע שלא חווה מעולם. “אני מחליט ללכת לפילבוקס הצפון-מערבי במטרה להגיע לנקודת צליפה”, הוא מתאר. אך כמובן, הם נתקלים במעצור בדרך. “חייל שלי זיהה רימון, במקביל התחיל ירי מטורף”, הוא אמר. סרן א’ מחליט לשנות כיוון ומתקדם מזרחה.
בהמשך, הם נתקלים בשני פצועים במצב קשה, ומסתובבים אחורה כדי לחלץ אותם לאזור הנאפ”ל, אך אחד מהם מת מפצעיו. לאחר שפינו אותם, הם ממהרים “לתפוס קו” במגורים, על מנת לארוב למחבלים.
בשלב הזה, שלושה מחבלים רצים לעברם ולוחם מהצוות יורה בהם ומצליח לחסל אחד. השניים האחרים שורדים ומכניסים את סרן א’ ושני לוחמיו למארב. “ברגע הזה”, מעיד סרן א’, “ראיתי את המוות בעיניים. פעם אחת הצצתי מחלון וירו צרור מעל הראש שלי, בפעם השנייה פגע כדור בחרך בין הקירות”.
הוא יורה את השורות האלה בנונשלנטיות מפתיעה, לא בשונה מאיך שהרגיש גם באותו הרגע, כשלא הצליח לעכל שחייו ניצלו פעמיים בהפרש שניות בודדות.
ברגע שמתקבל הדיווח על נפילת הש”ג הראשי, מבין קצין הלוט”ר שעליו לחזור להגן על החיילים והחיילות שבנאפ”ל, ושוב, יוצא ראשון: “אני אומר לעצמי ‘מה שיקרה יקרה'”. כשאני שואלת איך מחליטים בכלל דבר כזה, הוא לא חושב פעמיים: “אם זה לא אני, זה חייל שלי”.
סרן א’ מגיע לנאפ”ל, ומיד מתחיל קרב יריות אינטנסיבי. אחד המחבלים מזהה שבמקום חיילים רבים, וזורק לעברם רימון. “הראשון נחת במעבר והשני בכניסה. אני והלוחמים שלי לא הפסקנו את הירי והיינו במצב כריעה, ולכן חטפנו רסיסים. גם זה לא מנע מאיתנו להמשיך להילחם”, הוא אומר. “אנחנו מלמדים בביה”ס ללוט”ר שגם אם נפצעים מרימון ועדיין אפשר לפעול – אז פועלים. אם המחבל היה נכנס, 33 חיילים היו נהרגים ולי זה פחות התאים”, מסביר סרן א’ בחצי חיוך.
ושוב, בדרך שעדיין לא מובנת לי, סרן א’ רואה שנפשו בסכנה – וממשיך הלאה. “ברגע שרואים את הרימון מתגלגל, עולים הפלאשבקים מכל מיני רגעים בחיים – זהו, עשיתי מה שיכולתי, הופתעתי שנשארתי חי. היה ביני לבין הרימון רווח של ארבעה מטרים, כשאנחנו מלמדים שטווח הרג זה שמונה”. ואז – הוא רואה לראשונה במו עיניו מחבל שמחזיק רימון. “יריתי בו מהר והרימון, שהיה מכוון אלינו, נפל והתפוצץ”.
במהלך רגעים שקטים יותר בלחימה, מספיק סרן א’ לפתוח קבוצת וואטסאפ עם חייליו, מהם התפצל לפני זמן מה. הוא מבקש את מיקומיהם ושבכל רבע שעה ישלחו לו אות חיים. בנוסף, הוא מתרגם לצוות ההתערבות, הממוקם בשדרות ואחראי על בידוד אירועים, את מה שהוא חווה בשטח – תיאור המחבלים, מה הם לובשים, במה הם חמושים ומהי רמת המיגון שלהם.
כשחברו כוחות נוספים, סרן א’ יכל להתפנות שיטפלו בפצעיו – אך כל מה שהיה לו בראש מרגע ניתוק הקשר זה חייליו. לפני שיצא, התעקש לפגוש אותם: “הייתי חייב לראות אותם בעיניים. כשאחד מהם הגיע, תפסתי וניערתי אותו לבדוק שהוא בסדר, בחנתי את מצב הפציעות ואמרתי לו לחבור לחברו לצוות”. הייתה לו רק דרישה אחת מהם: “לא אכפת לי מהציוד שנשאר, עכשיו, כשגם כוחות החילוץ כאן, אתם לא חוזרים פנימה”.
“לא יכולתי להישבר ולהראות פחד מולם”, הוא מסביר לי את המקור לחוסן בכל אותן שעות בלתי נתפסות. “אם המפקד מפחד, אז כולם מפחדים. האדם היחיד שהרשיתי לעצמי לשתף אותו בתחושותיי זה המפקד שלי”.
כעת, סרן א’ חוזר לבצע את תפקידו בביה”ס ללוחמה בטרור, ולהשתמש בניסיון שצבר באותה השבת כחומר להכשרות הבאות, תוך כדי התמודדות עם החוויות שעבר.
הוא ועוד רבים מנסים לפענח איך עושים את זה: “כל כך חשוב למצוא את המסגרת הנכונה והאנשים הנכונים, ויותר מהכול, לא לפחד לבקש עזרה”.
השיחה בינינו מסתיימת בשאלה שליוותה אותי לאורך כל הריאיון: איך נראים החיים שלו כיום, אחרי שכמעט נגמרו שלוש פעמים? “בסופו של דבר, המשימה שלי היא לסכן את חיי למען ביטחון ישראל”, הוא עונה, אך בבירור שואל את עצמו את אותה שאלה. “גם אם הייתי נהרג, עשיתי את הטוב ביותר שלי. מה שכן, עכשיו תחושת המשמעות שלי התעצמה. מעבר לזה, אני מניח שאמצא את התשובה בהמשך”.
הכל מה’ יתברך
תזכירו שם שמים…..