בין התהיות לסקרים: השיח מסמן ראשית מפנה פוליטי / יוסף טיקוצ’ינסקי

1.
רק תחליטו כבר:
כשמימין ומשמאל מדברים פתאום באותה שפה, סימן שבאמת דרוש כאן שינוי

עוד שבוע חלף עבר לו בשגרה הכואבת והבלתי נתפסת של המלחמה, עוד שבוע בו התעוררנו מידי בוקר לעוד שמות הרוגים שהותרו לפרסום, עוד אזעקות ועוד מתח, עוד שבוע בשגרת המלחמה שאסור להתרגל אליה.

אבל נראה שדווקא השבוע, אפשר לסמן איזושהי נקודת מפנה שאולי נרגיש אותה בהמשך, נדמה שדווקא השבוע, כמעט שמונים יום אחרי פרוץ המלחמה, מתחיל להתרחש תהליך כלשהו שאם נראה אותו בעתיד, נוכל להצביע על השבוע הזה כנקודה בה הוא התחיל.

בשבוע הזה, הרגשנו כולנו עליית מדרגה ביחס הציבורי למלחמה, להתנהלות הממשלה והדרג הביטחוני. בימים האחרונים השיח הזה מתחיל להישמע בשיח הציבורי וברשתות החברתיות גם מימין וגם משמאל, השאלות שנשמעות בלחישה הולכות וגבורות עד שהופכות לבליל לחישות שאיש עוד לא מעז לתת להן קול.

כמעט שמונים יום אחרי פרוץ המלחמה, אזרחי ישראל מתחילים לשאול את עצמם מה בעצם קורה כאן ולאן כל זה הולך. איך באמת מתמודדים עם השואה שפקדה את יהודי הדרום, והאם המלחמה הזאת באמת מובילה לאן שהיינו רוצים שהיא תוביל.

כמעט שמונים יום שישראל כותשת את עזה מהאוויר ומורידה בניינים על גבי בניינים, יותר מארבעים יום שחיילי צה”ל נלחמים קרקעית בתוך הרצועה ובמשך כל הזמן הזה אנחנו שומעים את הצהרות הדרג המדיני והביטחוני, לפיו הלחימה תימשך עד שחמאס יוכרע ועד שהחטופים ישובו. מידי יום שולח דובר צה”ל לעיתונאים עדכונים מלאי תיאורים מרהיבים על ההישגים הרבים, על חיסול אלפי מחבלים ועל עוד מנהרות טרור שנחשפות, בהחלט רגעים של נחת.

אבל לצד התיאורים הללו מגיעים גם שמות ההרוגים ומספרי הפצועים, עם ישראל קורא מידי יום על המתרחש בעזה בתיאורים שחוזרים על עצמם במונוטוניות ולאט לאט מתחיל לשאול את עצמו – בסדר, אבל לאן כל זה ממשיך?

שמונים יום אחרי תחילת המלחמה, ישראל סופגת הרוגים רבים ל”ע, ראשי הנחש של חמאס והג’יהאד מתהלכים בטוחים על שתי רגליהם במחילותיהם בבטן אדמת עזה או מתפנקים בבתי היוקרה של קטאר וטורקיה באין מפריע, הארגון מרשה לעצמו לירות טילים לעוטף ואף לאזור המרכז למרות רבבות טונות חומרי הנפץ שהומטרו עליו מהאוויר, מהים ומהיבשה, עשרות מחבלים נכנעים ומסגירים את עצמם אבל שדרת הפיקוד עדיין עובדת.

נושא החטופים אינו יורד מהפרק בעיקר בעידוד ארה”ב שלוחצת על עסקה וחותרת לסיום המלחמה, ארגון הטרור חמאס רואה את עצמו בעמדת כח בה הוא מנהל משא ומתן קשוח מול ישראל ואף מבטל בזלזול הצעות המועברות מירושלים ונראות ככניעה, לא ככה מתנהל ארגון טרור שאמור להיות במצב בו מתארים לנו אותו בתקשורת.

לצד זאת ממשיכים המחדלים להיחשף, מלבד האסון הנורא של הריגת שלושת החטופים בשוגג, שהתרחש בין היתר בגלל חוסר הבנה, נחשפים עוד מחדלים מבוקר שמחת תורה והשבוע התפרסם תחקיר לפיו כוחות גדולים היו מחוץ לבארי וליישובים נוספים בשעה שהמחבלים טבחו שם ללא רחם, אבל לא נכנסו פנימה בגלל בלבול בצמרת הפיקוד שלא הבינה את הסיטואציה.

רב המרצחים מוחמד דף, אותו חשבו כולם לנכה חסר איברים, התברר כבריא יחסית ומתפקד למרות שתמיד סיפרו לנו אחרת, וזה מעלה שאלות קשות נוספות על איכות המודיעין הישראלי, מיד יום נכנסות לעזה עשרות אם לא מאות משאיות עמוסות דלק וכל טוב, למרות שכולם הצהירו בתחילת הדרך ששום משאית לא תכנס לעזה ולמרות התמונות הזורמות מהשטח וחושפות כיצד חמאס בוזז כצפוי את הכל לצרכיו, ישראל היא המדינה היחידה בעולם שמזרימה סיוע הומניטרי לעורף האויב הטובח בה ובאזרחיה.

נתניהו מצא את עצמו מותקף השבוע גם מימין וגם משמאל. בשני הצדדים דרשו ממנו להפסיק להזרים סיוע לעזה ולומר באופן יותר ברור מה ההערכות לגבי המשך הלחימה, יותר ויותר אנשים גם בימין וגם בשמאל כבר מתחילים לשאול את עצמם האם חמאס באמת יוכרע אחרי הקרב הזה.

הדרג המדיני והצבאי מדבר לציבור במסר אחד ופועל בשטח במסר אחר. הציבור מרגיש קצת מרומה אבל בעיקר חסר ביטחון, אזרחים מתקשים כבר לסמוך על הדרג המדיני ומביטים בפחד על מערכות המודיעין והביטחון שקרסו בזמן אמת כמגדל קלפים והתבררו כלא יעילים בלשון המעטה.

בעומק עזה נלחמים חיילים מלאי מוטיבציה ואמביציה, הם מצידם באמת עושים הכל כדי להסיר את הסכנה מאזרחי ישראל, ולכן הם גם הראשונים ששואלים את השאלות הקשות, הם הראשונים שמסרבים להאמין שזה מה שהדרג המדיני עושה.

והשאלות הללו נשאלות משני הצדדים. בקרב מצביעי הימין קיימת התפכחות ומתחדדת ההבנה שהאנשים שדיברו לאורך השנים בשפה הימנית, לא באמת סיפקו את הסחורה ולא הובילו את המדינה לפי עקרונות הימין, המלחמה הזאת התפוצצה לכולם בפנים בגלל השקר הזה, וכעת הם דורשים הכרעה. הם דורשים ובצדק את הכבדת הלחץ על חמאס, חיסול מהיר של הקודקודים, ייבוש מוחלט של רצועת עזה מכל סיוע הומניטרי כדי להגביר את לחץ האזרחים מלמטה על חמאס, ובקיצור את כל מה שממשלת ימין אמורה לעשות – בוודאי בזמן מלחמה.

בקרב מצביעי השמאל, קיים דיסוננס אירוני כשמצד אחד הטיפו כל השנים על הידברות והסדרה עם הפלשתינים, אבל היום תוקפים את נתניהו למה בעצם הוא טיפח את חמאס ולא נלחם בו. מצד אחד מפעילים לחץ אטומי על הממשלה לשחרר את כל החטופים בכל מחיר, ומצד שני לועגים לנתניהו על ההצעות המשפילות שהוא מעביר לעסקאות. ובקיצור – כל מה שהוא יעשה יהיה לא טוב, כמובן.

בשבוע הזה השאלות הללו צפו ועלו עוד יותר לפני השטח במיוחד נוכח הדיווחים ההולכים וגוברים על עסקת חטופים נוספת המתרקמת בחדרי הדיונים. אחרי שעם ישראל עבר את ההלם הראשוני בשמחת תורה, אחרי תרועות המלחמה והסיסמאות נגד חמאס, אחרי ההסתגלות למציאות הבלתי אפשרית של הרוגים ומלחמה, כעת הגיע שלב המחשבה והשאלות.

וכשהשאלות הללו נשאלות, הן חושפות את אזרחי ישראל לעוד רובד בקונספציה הקורסת. לאורך השנים בהן ישראל עברה ממבצע למבצע ולא ניהלה מלחמה אמיתית, איש לא שם לב שחל שינוי עמוק בתפיסה הכוללת של המדינה. בעוד שבמלחמות כמו ששת הימים ויום כיפור היה ברור שישראל כותשת והולכת לניצחון, מאז הסכמי אסלו משהו השתנה בגישה כולה.

כיום מדינת ישראל מתנהלת על פי חוקי הפוליטקלי-קורקט, בשפה בינלאומית מערבית של הכלה, סובלנות, הומניות ושוויון. הערכים הללו חיוביים וטובים בימים כתיקונם אבל גם השמאל העולמי שאימץ את הערכים הללו וחרט אותם על דגלו, לא בהכרח משתמש בהם באותו מינון בעת מלחמה. רק בישראל לא עושים את ההבדל הפשוט והמתבקש.

הסיבה שכיום גם בימין וגם בשמאל לא מצליחים להבין מה הממשלה עושה, היא בגלל שחלק גדול מההתנהלות מכוונת בעצם כלפי חוץ, כלפי מה יאמרו בעולם, כלפי איך נצטייר בעיני ארה”ב ואירופה כלא אלימים ו-כן, גם מכוונת כלפי מערכת המשפט בישראל, שאין צורך להרחיב ולהוסיף מילה על הידוע והמובן.

אזרחי ישראל נמצאים במלחמה אמיתית, כזאת שלא היתה כאן כבר שנים רבות ולכן מיד עושים השוואה למלחמות הגדולות ההן ומצפים לאותה חדוות לחימה ורוח ניצחון הנושבת מהסיפורים ההיסטוריים. אבל בפועל, משהו ביסוד השתנה עם השנים ולא לטובה, היום ישראל מדברת בשפה אחרת, בשפה המתאימה למדינה עטופת שלווה ונטולת דאגות.

ככל שהמציאות הזאת תמשיך הלאה באופן הזה, אנו צפויים לראות גם את הסקרים הפוליטיים ממשיכים באותה מגמה לא מפתיעה. הסקרים האחרונים הם רק התחלה והם יכולים להצביע על נקודת המפנה שהתחילה השבוע, כשהקולות שעלו גם מימין וגם משמאל ביקשו משהו מאוד פשוט: תחליטו כבר, תסבירו לנו מה החלטתם. מלחמה קשוחה ואכזרית או התקפלות מפוארת – כבר לא ממש משנה, אבל בבקשה תחליטו, תסבירו, תרגיעו אותנו שאתם יודעים לפחות מה אתם עושים, שאתם מדברים אלינו ולא לעולם, זה הכל.

2.
הסיפור מאחורי המספר:
תוצאות המנדטים שקיבל סמוטריץ’ לא בהכרח מייצגים אותו, אלא את המגמה שאינה קשורה בו

הסקרים שהתפרסמו בשבועות האחרונים הצביעו על מגמת ירידה בכוחה של מפלגת הליכוד וזינוק משמעותי מאוד בכוח של המחנה הממלכתי ושל גנץ. הנתון הזה התחזק השבוע עוד יותר בסקר חדשות 12, שם זינק גנץ לשיא של 37 מנדטים והליכוד הסתובבה סביב ה-18.

הנתון המפתיע ביותר בסקר הזה היה שמפלגת הציונות הדתית יורדת אל מתחת לאחוז החסימה ומדשדשת באזור שני מנדטים, אי שם ליד רע”מ ומפלגת העבודה המנוחה בעוד שבן גביר שומר על כוחו. מדובר אמנם בסקר אחד שאין לו משמעות אמיתית בפרט שאנחנו לא נמצאים כרגע במערכת בחירות, אבל עדיין היה בו כדי להעלות כמה תמיהות ולזקוף כמה גבות.

בציונות הדתית עצמה הסבירו שרוב המצביעים הפוטנציאליים שלהם נלחמים כעת בעזה ולא עונים לסקרים, כך שהקול שלהם לא נשמע בסקר תרתי משמע. בליכוד היו כאלה שהחליטו לקחת צעד קדימה ועל פי כמה השערות, הריב המתוקשר שהתחולל בין נתניהו לסמוטריץ’ היה מתואם לצורך התמודדות עם נתוני הסקר.

אך הסבר נוסף שיכול להיות לסקר הזה הוא שהוא לא בהכרח משקף כרגע מפת מנדטים אלא מצביע על מגמה חברתית, שלא קשורה בהכרח לסמוטריץ’ עצמו או למי מחבריו. מדינת ישראל נמצאת במלחמה וכשאזרחים מקבלים פניה ממכון סקרים הם מנסים לבטא בתשובתם את מה שהם רוצים שיהיה, ולא בהכרח את מה שהם מתכוונים לשים בקלפי.

מאז תחילת המלחמה, ניכרת תזוזה משמעותית בדעת הקהל לכיוון ימין, העם בישראל יותר ימני וכולם רוצים לראות שינוי ביחס לפלשתינים. רצון יותר חזק המפעפע בלב האזרח מן השורה, הוא לראות את מקבלי ההחלטות משלמים מחיר על מה שהתרחש כאן, בלי קשר לשאלה האם ועד כמה הם אשמים.

מנגד, לנתניהו עצמו יש בייס קשיח שיצביע עבורו בכל מקרה והבייס הזה הולך וגדל ככל שההתקפות משמאל גוברות ואף גולשות לתחומי האובססיה. וזה אם כן ההסבר האפשרי לנתוני הסקר.

הציבור רוצה שהשלטון ישלם מחיר, ומכאן בעצם הירידה בכח הליכוד עד לגבולות הבייס הקשיח, הציבור רוצה שלטון אחר ולכן רוב מצביעי השמאל וחלק מהימין הולכים קצת ימינה עד למחוזות גנץ וסער, הם לא רוצים את נתניהו אבל כן רוצים שינוי בשלטון ושיהיה מתון ואחראי, כשחלק נוסף בעם רוצה ללכת עד הסוף ולכתוש את הערבים עד חורמה, אלה כבר מוצאים נחמה במחוזות בן גביר ועוצמה יהודית, שנתפסת כימנית וכוחנית יותר מהציונות הדתית.

לכן אנחנו רואים נהירה המונית לגנץ, ירידה מתונה בליכוד, ושאגת מלחמה ונקמה מהצד הימני ביותר שמתבטאת בתמיכה בבן גביר. זו בעצם המגמה המרכיבה את הסקר וזה ההסבר לחלוקת המנדטים. אין כאן אי אמון בסמוטריץ’ עצמו כי הסקר הזה פחות פרסונלי ופחות מבטא אמון במפלגה כזאת או אחרת, הוא מבטא יותר את רחשי העם ולכן יתכן בהחלט שכשתגיע מערכת בחירות אמיתית, תחזור הציונות הדתית לתפוס את מקומה האמיתי בפתרון שהמצביעים מחפשים.

3.
העיר פני המזרח:
האיום מיו”ש התגבר אחרי המלחמה, אבל גם שם אין לדרג המדיני תשובה ברורה

בשקט בשקט כמעט בלי שנרגיש, דווחו השבוע תושבים ברחבי יו”ש כי אלפי פועלים הוכנסו שוב מהרשות הפלשתינית לעבודה בשטח ישראל, כנראה בעקבות המחסור המורגש בידיים עובדות, בעיקר בענף הבניה.

כבר לפני שבועיים הצביע הקבינט הכלכלי פה אחד נגד ההחלטה ודחה את ההצעה שהניח נתניהו על השולחן, להיענות לדרישה האמריקנית ולהכפיל את מספר הפועלים המוכנסים ליו”ש, כדי להקל על הלחץ הכלכלי ברשות וכתוצאה מכך לקוות שזה יועיל גם להרגעת הטרור. את החלטת הקבינט הכלכלי העביר נתניהו לקבינט המלחמה שבשקט וללא הודעות לתקשורת התיר בכל זאת את המהלך של הכנסת הפועלים.

כבר בשבועות הראשונים למלחמה, אמר גורם מדיני בכיר ל’יתד השבוע’ כי המגמה היא לאפשר את הכנסת הפועלים מיו”ש. במענה לשאלה כיצד זה מסתדר עם קריסת התפיסה הזאת בעזה הוא השיב כי “זה לא אותו דבר” וכי התפיסה היא עדיין להכניס פועלים מהשטחים. באותה נשימה אמר אותו גורם מדיני, כי ניתנה הוראה לכוחות צה”ל להיערך לתרחיש בו הפלשתינים ביו”ש ינסו לחקות את טבח שמחת תורה ל”ע היל”ת והתרחיש שנדון בקבינט הוא של “היפוך קנים”, כלומר שגם הרשות הפלשתינית תהפוך את קני כלי הנשק שלה ותכוון אותם כלפי ישראל.

במקביל, דווח השבוע כי כוחות צה”ל ערכו תרגיל נרחב ביהודה ושומרון אך לדברי גורמים יודעי דבר, התרחיש של היפוך קנים לא נכלל בתרגיל. לצד זאת, בבקעת הירדן ובעמק המעיינות הודיע צה”ל לרכזי הביטחון של היישובים על צמצום הכוחות בשטח ודילול השמירה על היישובים, למרות שמעבר לגבול מנהל הצבא הירדני מאבק בטרוריסטים שמגיעים מסוריה ונושאים עמם נשק ואף משגרי רקטות.

לצד המלחמה בעזה וההתפכחות שהגיעה אחרי קריסת התפיסה הוותיקה, ממש לא ברור איך מתכוונים הממשלה ומערכת הביטחון להתמודד עם האיום האמיתי בלב הארץ ובמזרחה, כשמצד אחד מדברים במפורש על האיום הנשקף משם ומצד שני המהלכים בשטח שוב נראים הפוכים לחלוטין.

גם כאן הדרג המדיני והביטחוני מדבר במסר אחד אבל פועל בשטח במסר אחר. וגם כאן, אזרחי ישראל ובפרט תושבי ההתיישבות מבקשים רק דבר אחד: לא משנה מה תחליטו, אבל לפחות תספרו לנו מה ההחלטה, מה הקו ומה עושים. תחליטו מה שתחליטו, העיקר אל תשקרו לנו ואל תזלזלו בפחדים שלנו.

הטור פורסם במוסף ‘יתד השבוע’ מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]