האתגר מימין למפלגת השלטון: הבֶּנִי עשה את שלו / יוסף טיקוצ’ינסקי

1.
הימין החדש, גרסת 2024:
התחושות של גנץ ואיזנקוט בממשלת האחדות הן תוצאה של הצהרות סער, ליברמן ובן גביר

אחד המשפטים שנמחקו סופית מההצהרות הציבוריות של חברי הכנסת ומהראיונות שלהם לתקשורת, הוא המשפט הכאילו מתנצל “לא עושים פוליטיקה בזמן מלחמה, אבל…”.

הפוליטיקה מתנהלת כעת ללא הסתייגויות פורמליות מכבידות, ולא רק בנושא הבחירות המוניציפליות. השילוט במליאת הכנסת עדיין זועק “ביחד ננצח”, פה ושם שומעים בנאומי הח”כים גם מילות השתתפות בצער המשפחות ואיחולי החלמה לפצועים, אבל שגרת היום הפוליטית חזרה לתפקוד מלא בלי כוכביות, הסתיגויות או עכבות.

ובלי ההסתיגויות הללו, כבר אפשר להרגיש היטב את ההבנה שביום שאחרי המלחמה, ישראל כנראה תלך לבחירות. ולכן כבר היום אפשר לראות את אלה שמתחילים לחמם מנועים ולהתחיל לאחוז בהגה, כדי לכוון אותו שיהיה מוכן על המסלול בכיוון המתאים להם, להיות מוכנים ליום בו יהיה אפשר ללחץ על הגז ולהסתער.

כפי שזה נראה, ההערכה שכולם שותפים לה היא שהימין הישראלי מתגבש מחדש ואפילו ממציא את עצמו מחדש אחרי המלחמה. הציבור הישראלי מאמץ לעצמו גישה ימנית יותר ולאומית יותר, גם חלק מאלה הצועדים ברחובות וצועקים “אתה הראש, אתה אשם”, רוצים לראות במקומו מישהו שיישם מדיניות ימין קשוחה נגד הטרור בדרך זו או אחרת.

כך אפשר לשמוע היום את סער, ליברמן ואנשיהם, מרבים להשמיע מסרי ימין קיצוני והם תוקפים את נתניהו דווקא מימין, במסרים שעולים בקנה אחד עם המסרים של סמוטריץ’ ובן גביר. המסרים הללו קונים להם שביתה כמובן גם בשורות הליכוד שם כולם מצפים ליום בו המפלגה תישם את מסרי הימין של עצמה. בהתאם לכך, גם בן גביר בשבתו כבן גביר ממשיך באמנות הדיבור שלו ומרבה לתקוף את הממשלה והקבינט על הנעשה בעזה, כאילו הוא כבר הוכיח את עצמו בכל תחום וכעת כל מה שנותר לעם היושב בציון לעשות זה רק לשמוע לעצותיו ולנהוג כמוהו.

התופעה הזאת הביאה אפילו להתרחשות מופלאה, בה גדעון סער עצמו כבר לא נחשב “פרסונה נון גרטה” בשורות הליכוד. האיש שהיה מוקצה מחמת מיאוס אחרי שיצא נגד המנהיג, כבר לא נראה אויב גדול כל כך כשהמהות הימנית חוזרת לסדר היום ותופסת את מקומה על חשבון הנאמנות המפלגתית ליו”ר התנועה.

בליכוד יש כאלה שסבורים שסער יכול להיות שותף יעיל למקרה שבו נתניהו לא יהיה בזירה מכל סיבה שהיא. למקום הזה מכוונים כולם למעשה, כולל חברי הליכוד המכהנים וכמובן גם סער בעצמו, גם ליברמן, אלקין ועוד אנשים שרואים את עצמם כימניים אבל נדחקו החוצה כשלא הסתדרו עם נתניהו ובעקבות כך סומנו כמובן כ”שמאלנים”.

בתוך הליכוד, מי שמתחמם על הקווים אלה בעיקר ניר ברקת ויואב גלנט, שכל אחד מהם רואה את עצמו יורש טבעי לנתניהו. בעוד שאנשים כמו יריב לוין, ישראל כ”ץ וחברים נוספים בצמרת הליכוד שומרים על שתיקה זהירה, ברקת לא מסתיר את העובדה שהוא בונה את עתידו. ברקת שאינו חבר בקבינט, עושה מעשה סער ומרבה לתקוף את הממשלה מימין.

גלנט לעומת זאת שומר על שתיקה פוליטית מוחלטת, הוא מצהיר שהוא עוסק רק בענייני המלחמה ומתרכז בתפקידו כשר ביטחון, אבל את המתח השורר בינו לבין נתניהו אפשר להרגיש גם מרחוק.

גלנט סוחב איתו משקעים לא קלים מול נתניהו. עוד לפני המלחמה הוא ספג פיטורין בשידור חי בעיצומה של סערת הרפורמה, מה שגרר קול זעקה ומחאה ציבורית נרחבת שגרמה לנתניהו לחזור בו, וכפי שכולנו זוכרים, זו היתה גם נקודת המפנה שהחלה את קריסת הרפורמה כולה שנקברה עוד לפני השביעי באוקטובר.

אבל אם תשאלו את גלנט ברגע של גילוי לב, על האירוע הזה הוא מוכן לסלוח ולשים את זה מאחוריו. זו דרכה של פוליטיקה, אלה חוקי המשחק, היריב של אתמול הוא השותף של היום, וזה נכון גם לגבי גלנט, גם לגבי סער שמגשש את דרכו בחזרה וזה נכון לעוד רבים וטובים. לכן נקודת המשבר של גלנט היא לא באותה היסטוריה עכורה אלא דווקא בניהול המלחמה עצמה. מבחינתו, המשבר האמיתי מול נתניהו הוא בתחום נטילת האחריות ובפרט באותה מסיבת עיתונאים שהתקיימה כשלושה שבועות אחרי תחילת המלחמה.

באותה מסיבת עיתונאים שהיתה הפעם הראשונה בה החליט ראש הממשלה לענות לשאלות, הוא נשאל על המידע המודיעיני שהגיע לפני המתקפה. נתניהו השיב אז כי המידע כלל לא הגיע אליו ואז הצהיר שהערכות כל גורמי המודיעין היתה שחמאס מורתע. בהמשך הוא חיזק את דבריו בהודעה ברשת החברתית בה התנער מכל אחריות והאשים רק את הדרג המודיעיני והצבאי.

ההודעה עוררה סערה, בעקבותיה מיהר נתניהו למחוק את ההודעה ולהצהיר כי הוא נותן גיבוי מלא למערכת הביטחון כשהוא מתנצל על כך שהובן אחרת. אבל לגלנט זה הספיק, מבחינתו הוא הבין שביום שאחרי המלחמה הוא יישאר בודד במערכה תרתי משמע. מצד שני, בניגוד להרבה הערכות, גלנט לא מתכוון לעזוב את הליכוד ואת המאבק שלו הוא מתכוון לנהל מתוך המפלגה עצמה. לפי שעה הוא שומר על שתיקה, אבל כשיגיע הזמן, הוא כבר מוכן והוא מתכוון להתמודד על משבצת ימנית מימין לנתניהו בתוך הליכוד.

כעת, אסור לנו לשכוח שבראש הפירמידה עומד שועל פוליטי ותיק שמבין סיטואציות כאלה יותר טוב מכולם ואין ספק שהוא נערך להן יותר מהר מכולם – כמנהגו להיות תמיד במהלך אחד לפני כולם.

ורק אחרי שהבנו זאת היטב, רק כך נוכל לגשת להבין את המשבר החדש בממשלת האחדות, בין נתניהו למחנה הממלכתי.

גנץ ואיזנקוט טוענים בימים האחרונים שנתניהו מדיר אותם מההחלטות ולא היה להם מושג למשל שהוא החליט שלא לשלוח שוב את המשלחת לשיחות בקהיר על עסקת חטופים. נתניהו מצידו טען שלא היו שינויים בעמדות חמאס ולכן אין שינוי בעמדת ישראל, כך שלא היה לו מה לעדכן אותם, אבל הם כבר אומרים שהם מרגישים שנתניהו כבר השיג את האוויר הדרוש לו וכעת הוא פחות צריך אותם בממשלת האחדות.

ההסבר האפשרי לכך הוא פשוט מאוד. נתניהו מביט סביבו ורואה את הנעשה בליכוד, הוא שומע את סער, מקשיב לליברמן, מבין שאת בן גביר הוא ימשיך לשמוע גם אם יסתום את האוזניים – והוא עושה את החשבון קדימה.

כבר שני עשורים שנתניהו מציב את עצמו כמנהיג הימין, אבל כעת הוא חושש שהתפקיד הזה עלול להילקח ממנו. כשהימין הישראלי מתחיל להתגבש מחדש נוכח אימת המלחמה, נתניהו מבין שהוא חייב להיות שם ולשמור על מעמדו כמנהיג גם של הימין החדש הזה.

הזמירות שאנחנו שומעים מכיוון גנץ ואיזנקוט מלמדות שהוא כבר קיבל את ההחלטה והבין להיכן הרוח נושבת. הוא אכן כבר לא צריך אותם בממשלה, הוא כבר לא רוצה להצטייר כאיש של אחדות אלא כאיש של ימין. את תשומת הלב הוא מפנה כעת לזירת גלנט-סער-ליברמן-בן-גביר. אלה האנשים שמאתגרים אותו עכשיו ואותם הוא צריך לחסום לפני שיעקפו אותו מימין.

זה לא אומר שהוא עומד לזרוק את המחנה הממלכתי מהממשלה, הוא לא בטוח שזה אכן נכון לו וטוב עבורו, אבל הוא חייב להתחיל להבליט את הבידול, למצב את עצמו כסמן הימני בממשלה לעומת גנץ ואיזנקוט שנחשבים כמרכז שמאל. וככל שהימין שמימין לנתניהו ימשיך להלום ולהרעיש, כך נראה את נתניהו נדחק יותר לפינה הזאת ומנסה לחסום כל ניסיון ליצירת ימין חדש שלא הוא זה שמוביל אותו.

2.
המדליף והמגן:
שתי תקריות הקשורות בהדלפות התרחשו השבוע בתזמון די מענין

בלשכת ראש הממשלה החליטו השבוע לנסות ולהתמודד עם הטפטוף הבלתי נשלט של הדלפות מדיוני הקבינט. בלשכה פנו השבוע ליועצת המשפטית לממשלה וביקשו ממנה לבחון אפשרות להעמיד לדין עיתונאים שידליפו מידע רגיש וציטוטים שנאמרו בתוך החדר הסגור.

למעשה, אין כמעט דיון בקבינט בלי שציטוטים מתוכו יגיעו למהדורות. בנקודה הזאת צודק נתניהו כשהוא מנסה לצמצם את ההחלטות החשובות ולהביא אותם בפני פורום מאוד מצומצם של שרים. חברי הקבינט המורחב מצידם זועמים ובצדק על כך שהחלטות חשובות כלל לא מובאות בפניהם ועל כך שנתניהו מקבל החלטות לבד מול הממשל בארה”ב, כשמצד שני יש לנתניהו את ההדלפות כתירוץ מושלם להתנהלותו העצמאית.

על פי החוק היבש, לעיתונאי יש אפשרות לחיסיון והוא אינו מחויב להסגיר את המקור שהעביר לו מידע, רק במקרים קיצוניים בהם החשיפה פוגעת בביטחון המדינה יש אפשרות לחייב את העיתונאי לחשוף מי הדליף לו. אבל ההדלפות עד כה מהקבינט לא היו של חומרים קריטיים אלא בעיקר של מריבות פוליטיות מביכות בין שרים, וכעת מנסים בלשכת ראה”מ לשים לזה סוף ולנסות לחשוף מי מדליף ומאיזה כיוון מטפטף הברז הזה.

במקביל, ובלי שום קשר, נודע השבוע כי יו”ר הכנסת דורש לחקור את חבר הכנסת גלעד קריב, בחשד שהדליף מידע מסווג מתוך דיון סגור שנערך בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת. מדבריו של יו”ר הכנסת עולה כי מדובר בדיון שהתקיים עוד לפני המלחמה בהשתתפות ראה”מ וחלקים ממנו הופיעו בדיווחיו של העיתונאי בן כספית. בדיקת קצין הכנסת העלתה שקריב היה היחיד שקיבל לידיו את הפרוטוקול ובעותק שהיה בידיו הודגשו חלקים מסוימים, אותם חלקים לכאורה שהופיעו אחר כך בתקשורת.

התקרית עברה בשקט יחסי ובלי רעש תקשורתי שהיה מתחולל בוודאי אם היה מדובר בחבר כנסת מהקואליציה. אבל התזמון גם הוא היה מענין. לשכת ראה”מ מנסה להילחם בעיתונאים שמדליפים חומר מביך מהקבינט וח”כ מהאופוזיציה לכאורה עושה בעצמו מעשה חמור לא פחות.

לעיתונאים אי אפשר לבוא בטענות כי זו העבודה שלהם ואם נבחר ציבור מדליף להם חומר מעניין, הם אמורים לעשות בו שימוש. אבל הסיפור של קריב גרם לפחות לכך שהאופוזיציה לא יכולה לתקוף את חברי הקואליציה היושבים בקבינט על כך שהם לא יודעים לשמור על הפה שלהם. אשמתו של קריב לא הוכחה אבל בינתיים הוא העניק בלי משים מעטפת הגנה מסוימת לאויביו הפוליטיים מהקבינט.

3.
מכנסי החמאס החדשים:
האם ארגון הטרור לימד את ארה”ב כיצד עושים משא ומתן בשוק המזרח תיכוני

סוחר ערבי ממולח עמד במרכז השוק המקומי בכפרו והציע את העז שלו למכירה. לכל המתעניינים הוא הסביר כי מחירה של העז החולבת הוא מאה וחמישים מטבעות זהב פלוס זוג מכנסיים. כששאלו אותו מה פשר זוג המכנסיים הוא השיב: אתם הרי תתמקחו איתי ותנסו להוריד במחיר, אז אתווכח איתכם קצת ובסוף אוותר לכם על המכנסיים, כך המחיר עצמו יישאר בדיוק כמו שרציתי.

בשוק המזרח-תיכוני כך בדיוק מתנהל משא ומתן. בשבוע שעבר החזיר חמאס את תשובתו לעסקת חטופים, תשובה שהיתה נראית כמו פרודיה של עצמה. מה לא היה שם: כניעה מוחלטת של ישראל, סיום המלחמה, נסיגה סופית מעזה, שחרור אלפי מחבלים, התחייבות ישראלית לא להעלות יותר יהודים להר הבית והתגייסות בינלאומית כדי לממן את שיקום הרצועה ובנייתו מחדש של ארגון הטרור בעזה.

לא כך מתנהל מי שאמור להיות כנוע ומקופל עם זנב בין הרגליים, אבל כך מתנהל סוחר ערבי ממולח שמבין איך עושים כיפופי ידיים. השבוע כבר שמענו שהארגון מוכן “לוותר” על הדרישה על הר הבית. כמה מפתיע לשמוע. בהמשך הארגון אולי יוותר על עוד אי אלו דרישות, עד שפתאום עסקה שכוללת “רק” שחרור אלפי מחבלים עם דם על הידיים ועצירת המלחמה לפרק זמן ארוך, לא תיראה נוראה כל כך.

ישראל מצידה מנסה גם היא לשנות את המשוואה וליצור לחץ צבאי מטורף על עזה כדי שיהיה גם לה ממה לסגת, אבל הנתון הזה פחות מורגש בחדרי המשא ומתן בקהיר ומה שבינתיים קורה זה שחמאס מתבצר בעמדותיו, עד שיגיע מצב בו כל עסקה גרועה שלא תהיה גרועה כמו הגירסה המקורית, פתאום תהיה מקובלת, בוודאי על העולם המערבי הנאיבי שיפעיל לחץ על ישראל.

לתוך כל זה קיבלנו אתמול את התכנית החדשה בארה”ב: להתניע מחדש את תהליך הקמת המדינה הפלשתינית. כצפוי, בישראל כבר נשמעים קולות המחאה האדירים מכל קצוות הימין, האומרים ובצדק שלא זה אמור להיות הפרס על טבח שמחת תורה. ארה”ב עושה זאת מטעמי פוליטיקה פנימית של ערב בחירות וכפי שכולנו מבינים, מדינה פלשתינית לא תקום כל כך מהר כי עוד לא נולד המנהיג הפלשתיני שיסכים לעמוד בראש מדינה מסודרת, על כל האחריות והמשמעות שבדבר.

אבל בינתיים, ארה”ב לוחצת על ישראל ומכריחה אותה להכניס לעזה משאיות סיוע ולהימנע מהרחבת המלחמה לרפיח – וזה עצמו יוצר אנטגוניזם בירושלים. סמוטריץ’ מנסה לעצור חלק ממשאיות הקמח ומעורר זעם בבית הלבן, אז מה עושים שם? מרחיבים עוד קצת את שדה הקרב המדיני בין ירושלים לוושינגטון ומציעים גם הקמת מדינה פלשתינית ועוד כמה תופינים נלווים. כך המאבק עובר לנושא של מדינה פלשתינית ומתמקד פחות במשאיות לעזה.

כשמדינה פלשתינית אכן לא תקום, ירגישו בימין הישראלי ניצחון קטנטן, אבל אז פתאום הסיוע לעזה כבר לא ייראה נורא כל כך. כי הרי היי, בנושא של מדינה פלשתינית לא ויתרנו להם. וכך נראה שארה”ב למדה את חכמת סוחרי השוק הערבית של חמאס: כשאתה לא רוצה שיריבו איתך על המחיר המקורי, תנסה לדחוף לעיסקה גם זוג מכנסיים. וכשתוותר ללקוח על המכנסיים שלו, הוא כבר לא יריב איתך על המחיר ועוד ירגיש מרוצה.

הטור פורסם במוסף ‘יתד השבוע’ מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]