פרופסור משה כהן-אליה, גדל במעוזי השמאל הפרוגרסיבי בישראל, בזמן הרפורמה המשפטית שניסה לקדם שר המשפטים יריב לוין החל בתהליך אותו הוא מכנה ” התפכחות”.
כהן-אליה הוא פרופסור למשפט חוקתי ובעברו כיהן כנשיא המרכז האקדמי למשפט ולעסקים. הוא עבד באגודה לזכויות האזרח, המזוהה כארגון שמאל קיצוני, וכן התמחה במחלקת הבג”צים של הפרקליטות.
בציוץ ארוך בחשבון ה-X שלו הוא מפרט את התהליך כולו ומה הוביל אותו לשנות עמדות ולעבור לדברר דווקא את עמדות מחנה הימין כעת בזמן המלחמה. את דבריו הוא כותב כמי שמכיר היטב את מערכות אכיפת החוק בישראל וחווה על בשרו את התנהלות מערכת המשפט בארץ.
“אני כל הזמן נשאל אם התפכחתי. אז התשובה היא “כן” בשני נושאים מהותיים”, כותב פרופ’ כהן-אליה. “בכל הנוגע למשבר החוקתי, התפכחתי כי הבנתי מי הם הכוחות הפועלים שחסמו אפשרות להגיע להסכמות חוקתיות ולייצב את החברה הישראלית במהלך 2023”.
“בתור מי שהיה מעורב באופן אינטנסיבי במהלכים שקדמו למשא ומתן בבית הנשיא, וכמי שעקב מקרוב אחר ההתפתחויות, אני יכול לומר באופן חד משמעי שמי שחסם את האפשרות להגיע למתווה ליברל דמוקרט ראוי (מתווה שני השלישים בתגובה הראשונה) היתה האליטה המשפטית (פורום המרצים, המכון הישראלי לדמוקרטיה, השופטים בדימוס וכו’) תוך שהיא נסמכת על התקשורת ועל כידוני המילציות של האחים לנשק ודומיהם שאיימו להקריס את הצבא על ידי “הפסקת התנדבות” של מעל 10000 חיילי מילואים, רובם ביחידות מובחרות”.
“לנגד עיני ראיתי מי אשם: השמאל והמחאה אשמים בהיעדר הסכמה. הבנתי שאותן אליטות חוששות משלטון ה”בבונים”, וחותרות כל הזמן לשמר לעצמן כמה שיותר כוח, בעיקר דרך בית המשפט העליון”.
“ההתנהלות חסרת האחריות והלא ישרה של פורום המרצים למשפטים וחסימת אפשרות להגיע להסכמות ליברל דמוקרטיות מעידה על כך שבעת מונים”.
“בשבעה באוקטובר התפכחתי מחלומות הזויים של שלום עם הפלשתינאים, שרובם הגדול תומך במעשי הברבריות של טבח של מעל אלף יהודים, רצח משפחות, ילדים ותינוקות, ועריפת ראשים. נדמה לי שכולנו מבינים שעם אנשים שמצויים באקסטזה פסיכדלית תוך שהם רואים גופה של יהודיה, נגררת ברחובות עזה, ולקול מצהלות הברברים שם- לא ניתן, בודאי לא בשלב הזה, להגיע להסכמות שמאפשרות לנו חיים בשלווה באזור המסוכן הזה”.
“נדמה לי שכל אדם סביר היה מבין שלהתחייב עכשיו על מדינה פלשתינאית כפי שרוצים ביידן ועושי דבריו בישראל, זו הפקרות שאין דוגמתה. אנחנו לא רוצים פשיטה דומה של נוחבות מיו”ש אל קיבוצי עמק יזרעאל או אל ישובי עמק חפר, עם עוד טבח המוני, שעלול להיות גדול במימדיו מהשבעה באוקטובר. להתפכח זה להיות sober, מודע למציאות. יש ערך להיות מודע למציאות, כך אפשר לזהות את הבעיה, את האחראים לה, ואת התביעה שיש להציג לתיקון Naming, Blaming, Claiming”.
“במובן מסויים, יטען הטוען, אני קצת כמו ה Woke, שגם הוא קורא לאזרחי העולם המדוכאים “להתפכח” ולזהות את מבנים של אי צדק זהותני בחברה המערבית. אני לא טוען שאנשי הווק בהכרח טועים בזיהוי הבעיות, אבל האופן שבו הם מכתיבים את הפתרונות הוא המסוכן – באמצעות השתלטות על המוסדות (The Long March to the Institutions) כדרך לשנות את ההגמוניה התרבותית במובן של גרמצ’י, תוך שימוש במניפולציות פסיכולוגיות מהסוג של “דחיפות קלות” nudges, ותוך שימוש בכלי של “הדה-לגיטימציה” כדי להשתיק כל נרטיב או פתרון נוגד למציאות”.
“האמצעים של הווק להתמודד עם המציאות מזכירים רעיונות ממהפכת התרבות של מאו צה טונג. הרברט מרקוזה, האב הרוחני של גישות ה-Woke, העריץ את המהלכים של מאו צה טונג, כמימוש נכון של עקרונות מרקסיסטים, וזאת לאור אכזבתו מהקומוניזם הסובייטי שכשל, שהתמקד רק באמצעי היצור ולא בתרבות. מרקוזה סבר שהדרך הנכונה להשיג טרנספורמציה חברתית וביטול הדיכוי החברתי היא באמצעות שינוי תרבותי, שכרוך בהשתלטות של מוסדות תרבות – כמו בתי ספר, האקדמיה, התקשורת, והמשפחה, וזאת כדי לשנות את “התודעה הכוזבת” שבה מצויים המדוכאים”.
“כך נראית חברה שצועדת לקראת אוטוריטוריות יעני “ליברלית”. במהפכת התרבות של מאו צה טונג נהרגו בין 50-100 מיליון סינים. זה היה המחיר של הטוטליטריזם התרבותי הזה. במילים אחרות, עצם זה שאתה “פיכח” מול המציאות, לא אומר שישנה הסכמה בנוגע לאמצעים לתיקון. איכשהו “התפכחות” הפכה להיות מילת גנאי. אבל האמת היא שיש דווקא לגנות אדם שמסרב להתבונן נכוחה על המציאות, כי הוא מפחד מההשלכות החברתיות והגינוי החברתי שצפוי לו במחנה שלו, הוא צריך להיות החריג לכלל, כי הוא הפחדן”.
“השיח על “התפכחות” קיים במיוחד בעידן של שינוי הגמוני, שאליו אנו עדים בישראל. הנרטיב הנוגד (למשל, הנרטיב של ערוץ 14) מושך יותר ויותר אנשים, שרואים את המציאות באופן אלטרנטיבי. אני יכול להבין את האליטה שמצויה בחרדה מפני אובדן שליטה וכוח. אבל הפחד הוא גורם משתק. צריך להפעיל את החלק היצירתי במוח ולהפסיק לראות בצד השני – חבורה של אנשים מסוכנים, משיחיים, שברגע שישתלטו על השלטון יכניסו את כל “הבבונים” אל מוקדי הכוח על חשבון האליטות הישנות”.
“האליטות הישנות צריכות להושיט יד להסכמות, ולא לחסום אותן אוטומטית. ואם לא יעשו כן, מצבם ומצבה של מדינת ישראל יהיה רק גרוע יותר. זכרו – מהמחקר על תחום הקיטוב עולה ממצא חד משמעי: שאנחנו נוטים לייחס כוונות זדוניות לצד השני, הרבה מעבר לכוונות האמיתיות של הצד השני. תחשבו על זה”.
