סיפור כזה כבר זמן רב שלא נשמע במחוזותינו. והאמת, שקשה להגדיר את זה כסיפור, זוהי טרגדיה נוראה לכל דבר ועניין. רוחמה בת ה-22 הייתה אז נערה צעירה כאשר היא ראתה כיצד אביה, מחשובי האברכים בעמנואל הולך ונחלש, הולך ונעלם. הוא היה אז בשיא כוחותיו, אך ביום בהיר אחד הרופא חמור הסבר הסביר לאביה כי ימיו ספורים.
מאותו היום, משפחת שטרית שעד אז הייתה משפחה שמחה וחמה הפכה לשבר כלי של ממש. האב שהיה חולה במצב קשה ונורא ניסה לחזק את ילדיו, לתמוך בהם, להאיר להם פנים, להסביר להם שהוא עוד ישוב ויבריא, שהוא עוד ילווה אותם לחופתם בשמחה ובטוב לב. הקליקו כאן ועכשיו בכדי שרוחמה תוכל להתחתן.
אבל אלו היו רק מילים מן השפה ולחוץ. בתוך ליבו ידע הרב בנימין שטרית שימיו ספורים. בתוך לבו הוא הבין שבעוד זמן לא רב, ילדיו יצעדו אחר מיטתו, יטמנו אותו תחת רגבי העפר הלח, ויזעקו את מילות הקדיש כשדמעות רותחות יציפו את עיניהן.
חודשים ספורים חלפו, ולבסוף הנורא התרחש. האב האהוב, האבא שנתן את נשמתו לילדיו – עלה בסערה השמיימה. הילדים זעקו ובכו, האלמנה הטרייה חשבה שעולמה חרב עליה, והמשפחה כולה נזרקה למים הגועשים, למים השוצפים שאין להם סוף.
עברו מאז שנים, וגם האמא, האלמנה שנותרה לבדה חלתה במחלה קשה. למרות הקשיים היא דחפה את רוחמה ביתה שתתארס ותקים בית נאמן. בחסדי שמים לפני מספר חודשים היא אכן התארסה, אל אז מצבה של האם הוחמר. הפעם, הילדים כבר לא רצו להאמין. הם ניסו לאחוז בידיה חזק חזק. לחשו לה באוזניה: “בבקשה אמא, אל תלכי לנו”. אבל לבסוף נגזרה הגזירה, וגם היא, כמו בעלה, הלכה לעולם שכולו טוב, מותירה כאן את רוחמה הכלה לבדה, מותירה כאן את רוחמה האומללה שצריכה לגשת אל חופתה לבד. לבד.
רוחמה שנאלצה להיפרד מאימה שבועיים לפני יום חופתה יוצאת בזעקה שצריכה להישמע מסוף העולם ועד סופו. זוהי זעקה שאסור שנישאר אדישים אליה. כלה יתומה עגולה, שאין לה אב ואין לה אם. כלה שאם לא נושיט לה כעת יד לעזרה לא יהיה לה כיצד להינשא, לא יהיה לה כיצד לגשת ליום שאמור להיות השמח בחייה. כעת זהו הרגע שלנו להושיט לה יד, להעלות חיוך על פניה, ולהבטיח לה שהיא לא תצעד לחופתה לבד. אנחנו, כולנו, נהיה שם לצידה. הקליקו כאן ועכשיו בכדי שרוחמה תוכל להתחתן.
