כבר מעל שלושה שבועות שלוחמינו נמצאים בתוך עזה, וחווים דברים שמי שלא שם – לא יכול אפילו לדמיין. הימים שלפני הכניסה היו מתוחים ומלאים בהכנות לאותו רגע: “כל יום אחרי שחזרנו מנחל עוז אמרו לנו: ‘היום נכנסים לעזה'”, משחזר סמל לירוי, פורץ בצוות בסיירת גבעתי, את היממות שלפני. ואז – הגיע הרגע, והפקודה ירדה. כל מג”ד לקח את חייליו ואיחל להם הצלחה, הרב בירך את כולם – והם נכנסו לשטח הרצועה.
לאחר ימים בתוך הנמ”ר נפתחת הדלת, ארבעה חברי הצוות שהיו בפנים רואים את שאריות הערים ומריחים את ריח השריפה. הם מרגישים את תחושת המוטיבציה מתגברת ומתחילים לפעול.
“נתנו לנו הנחיה להגיע למבנה מסוים. התייצבנו וחיפשנו מחבלים, פירים ומטענים”, מתאר סמל הלל, נגביסט בצוות. סמל מעיין מצטרף: “יחד עם כוחות שריון, פוצצנו את הבית לפני שנכנסנו, כדי שלא יהיה דבר שיפתיע אותנו, וביצענו את המשימה”. משם, הם חוזרים לנמ”ר ועוברים לפשיטה הבאה.
כפי שמסביר סמל מעיין, אתגר המנהרות לא פוסח עליהם, והלוחמים חווים אותו בכל פינה: “אתה הולך על הרצפה, ומסביבך חורים שמגיעים לעומק של 200-300 מטרים מתחת לפני האדמה, לעתים עם צינורות אספקה של מים וחשמל וסולם לירידה”.
“כשירדנו לאינדיקיציה”, נזכר סמל הלל, “הבניינים סביבנו כבר היו הרוסים אז חשבנו שאין איום או הפתעות שמחכות לנו. לכן, אחרי ארבעה ימים בהם ישבנו בתוך הנמ”ר יצאנו והרגשנו יחסית בטוחים, ואז – זיהינו מנהרה”.
עם הזיהוי, מגיע גם שלב התקיפה. “באותו רגע פתחנו רימון וזרקנו לתוך הפיר. כמה דקות לאחר מכן, ראינו שני מחבלים הרוגים והמשכנו להתקדם”, הוא מפרט, “אחד המחבלים כנראה שמע את הפיצוץ, הוציא את הראש וכיוון אלינו RPG, הטנק שאיבטח אותנו, ירה לעברו צרור”.
זו רק דוגמה אחת מבין רבות לשיתוף הפעולה המוצלח בין הכוחות השונים – שריון, הנדסה וחי”ר, יחד עם השגחה מהאוויר. “כוחות ההנדסה פותחים את ציר התנועה, כדי שלא יתפוצצו מטענים”, מרחיב סמל שביט, “ושריון מחפים עליך בכל תנועה שאתה עושה”.
בכל פעילות נחשפים לוחמי הסיירת לניצול של מוסדות אזרחיים לחלוטין למטרות טרור. “הדבר שהכי קשה לראות הוא מקומות כל כך חשובים כמו בתי ספר, שחמאס הפך למחסן אמל”ח”, משתף סמל הלל, “הכיתות מלאות בנשקים וטילים. אתה מגיע לנקודה שממנה כל המחבלים יצאו, ועל הלוח כתוב – ‘7.10, יום העצמאות'”.
ואכן, ב-7 באוקטובר, הייתה אמורה להיות השבת האחרונה לפני סוף המסלול של הסיירת. בה, יחד עם מדינה שלמה, הם קמו לצליל האזעקות ומידע רב שמופץ מכל עבר. המח”ט הגיע והם קפצו לאזור שדרות, שם ביצעו משימת הגנה: כל צוות התמקם בבית, ערך חיפויים, פינה אזרחים וגופות, תוך קבלת אינדיקציות על עוד אזרחים – או מחבלים שמסתתרים.
“היינו בבית של אזרחים, לא ידענו מה עלה בגורלם של השוכנים בו”, סמל הלל חוזר לאחור, “נכנסו לוואטסאפ של הקיבוץ מהמחשב ויצרנו קשר עם האזרחים, לראות מי עוד מתחבא. כך, הצלנו רבים מהם”.
למרות כל החוויות המורכבות, העיניים שלהם עדיין על המטרה: “אחרי שלמדנו שנה וחודשיים, אנחנו עובדים כמו מכונה ומשתדלים פחות לשקוע בדברים אחרים, כדי לא להיות מוסחים במהלך הלחימה. כל כך חיכינו לעשות את זה ולהגן על הבית”.
ארבעת הלוחמים האלה וחבריהם למחזור עשו דבר שלא נעשה שנים וסיימו את המסלול בתוך הרצועה. “ספגנו אבידות רבות במלחמה”, מסכם סמל מעיין, “יש שישה נופלים לסיירת, ואירוע כזה מזכיר שאנחנו ממשיכים להילחם ביחד – בשבילם ולזכרם”.
כוחי ועוצם ידי ד’ ישמור עלינו…
מי זה זה שמראיין אותם רואים אותו בהרבה סירטונים מעין אילו